מאת: ג׳ו מק׳קאלום
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
לזרעי הכוכבים, לאמפתים, לדוברי האמת, לאלה שזוכרים.
לפני זמן לא רב, רעד קולכם.
כאשר דבקתם באמת והושתקתם בשל כך.
כאשר לבכם ידע את שהשכל לא יכול היה להסביר – והעולם כינה אתכם ״משוגעים״.
לעגו לכם, החרימו אתכם, התעלמו מכם והבינו אתכם באופן מוטעה.
אבל אתם המשכתם כל העת לראות מבעד לאשליה.
תמיד הרגשתם את התדר שמתחת לרעש.
באותן שנים, למדתם חוסן.
למדתם הבחנה.
למדתם שהאמת לא צריכה לצעוק – היא פשוט רוטטת.
התכוננתם לעת הזאת.
כיוון שזה הזמן שבו ההתגלמות שלכם חשובה יותר מההסברים שלכם.
לא מדובר בצורך להוכיח מי צדק –
מדובר בעיגון האור כדי שהאנושות תוכל להתעלות אל מעבר לקוטביות.
אלה מאיתנו שפעם צעקו אמת מהגגות, נקראים עכשיו ללחוש ברכות אל הכאוס.
להחזיק בתדר החמלה עבור אלה שמתעוררים זה עתה.
לזכור שאל המקום שבו אחד מאיתנו הולך, כולנו הולכים – לא עוד כלוחמים, אלא כיוצרי העולם החדש.
אם אתם עייפים, הסיבה היא שמערכת העצבים שלכם נשאה גלגולים של אור.
אם אתם מרגישים שאינכם נראים, הסיבה היא שאת האמת שלכם צריך להרגיש יותר מאשר לשמוע.
לא נכשלתם.
הגשמתם.
עיגנתם גשר בין הממדים שיזכר זמן רק לאחר שעידן זה יחלוף.
הלפיד שפעם נשאתם בוער כעת בתוככם.
אינכם צריכים עוד להילחם למען האור –
כיוון שהפכתם לאור.
אתם אלה שזוכרים.
מבשרי השחר.
שומרי השלום.
אותה אמירה: ״לאן שיילך אחד, ילכו כולם״, חוזרת בתקווה חדשה ובמשמעות חדשה.
על הזמנים האלה ידברו בהיסטוריה והמאמצים שלכם להעיר ולרפא את האנושות ישפיעו לא רק על הקיום שלנו על כדור הארץ, הם גם ישפיעו על הכול, בכל רחבי היקום.
זכרו, אתם ישויות אלוהיות.
תמיד זכרו מי אתם.