מאת: כריסטינה לופז
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
היה שלב בחיי, שבו בכל פעם שמישהו היה נעלם מחיי – הלב שלי היה נשבר. חברים, בני זוג, אפילו בני משפחה שהערצתי מאוד.
״למה הם עזבו?״ שאלתי את עצמי שוב ושוב. היעדרם הרגיש כמו דחייה – הוכחה שמשהו בי לא בסדר.
פעם הייתי מנתחת ללא הרף כל סיום.
משחזרת שיחות.
בודקת מה יכולתי לעשות אחרת.
מנסה לתקן את עצמי כדי שזה לא יקרה שוב.
אבל אז משהו השתנה.
במהלך ההתעוררות הרוחנית שלי, כששכבות של טראומה ודפוסים החלו להיחשף, אנשים החלו להיעלם מחיי.
בהתחלה, הרגשתי שאני מאבדת את כולם.
ואז ראיתי את הדברים כפי שהם באמת: אני השתניתי.
וכאשר האנרגיה שלכם משתנה – כאשר התדר שלכם משתנה – מערכות יחסים שלא מהדהדות אתכם באופן טבעי, פשוט מתפוגגות ונעלמות.
זה לא היה אישי.
זה לא היה עונש.
זו הייתה היערכות.
התחלתי להבין שיש אנשים שנמצאים בחיינו לפרק מסוים, לא לאורך הספר כולו.
הם מגיעים כדי לעזור לנו לגדול, לשקף לנו משהו שאנחנו צריכים לראות.
וכשהשיעור נגמר, הם ממשיכים הלאה. או שאנחנו עושים זאת.
לפעמים, זו אך ורק מהות חוזה הנשמה.
לפני שאנחנו נולדים בחיים האלה, הנשמות שלנו עורכות הסכמים עם נשמות אחרות – להיפגש, ללמד, לאתגר, לאהוב, ובסופו של דבר, גם להיפרד.
יש חוזי נשמה שמרוממים ושמחזקים.
אחרים הם חוזים קרמתיים, אינטנסיביים, ומעוררים ריפוי עמוק.
החוזים האלה לא נועדו בהכרח להימשך לנצח. חלקם נועדו פשוט כדי להעיר אותנו!
הכאב טמון בהתנגדות לאמת הזאת, בהיאחזות בקשרים ישנים, בעת שהנשמה שלכם משתוקקת למשהו חדש.
אחת התובנות המשחררות ביותר שלמדתי היא זו:
אין צורך להיאחז באנשים בשל אשמה או פחד.
כשמישהו עוזב את חייכם – ברכו אותו.
הודו לו על תפקידו. הבינו שהחוזה הושלם.
וסמכו על כך שמה שנעלם מפנה מקום למשהו שמתאים לכם הרבה יותר.
כי כאשר אתם מאמצים את מי שאתם באמת – האנשים שאמורים לצעוד לצדכם ימצאו אתכם.
ולא תצטרכו לשכנע אותם להישאר.
באהבה,
כריסטינה.
