על הדרך שבין הילד ששרד למבוגר שהתעורר – למה ההכרה בטראומת הילדות מגיעה רק בשלב מאוחר יותר
מאת: סמדר ברגמן ©
אנשים רבים שהגיעו לבגרות והחלו בתהליך של מודעות עצמית או תרפיה, מוצאים את עצמם שואלים בתסכול: ״איך לא ראיתי את זה קודם? למה נדרשו לי עשרים או שלושים שנה להבין שהבית שלי היה רעיל?״.
השאלה הזו מלווה תכופות בתסכול ואף ברגשות אשמה, אבל חשוב להפנים – העיכוב בהבנה לא היה תקלה, הוא בסך הכול עדות לכך שהמוח והנפש שלכם הפעילו מנגנוני הישרדות חיוניים.
הנה רשימה חלקית* של גורמים שיכולים להסביר מדוע הדרך להכרה באמת ולהפנמת המציאות ארוכה כל כך לפעמים:
הישרדות קודמת למודעות
ילדים תלויים בהוריהם לחלוטין, וזאת לצורך הישרדות פיזית ורגשית. המוח והנפש של הילד לא יכולים לשאת את המחשבה שדמויות שאמורות להגן עליו, הן אלו שפוגעות בו או שאינן מסוגלות לראותו. כדי לשמר תחושת ביטחון מינימלית, המוח משתמש במנגנון הכחשה, ולעתים, הילד ישתכנע להאמין שהוא הבעייתי (מצב שנותן לו סוג של אשליית שליטה: ״אם אשתפר, אולי יאהבו אותי״), מאשר להכיר בכך שההורה שלו חסר יכולת אמפתית או הורה רעיל.
גזלייטינג
בבתים שבהם יש התעללות רגשית, הזנחה, רעילות, אלימות מסוגים שונים או כל תפקוד לקוי אחר, בוחן המציאות של הילד עובר שחיקה מתמדת. כאשר המבוגרים מבטלים את תחושותיו ואת תפיסת המציאות שלו, המצפן הפנימי עלול להשתבש. נדרשות לעתים שנים של מרחק פיזי ורגשי, כמו גם תרפיה, כדי להתחיל לסמוך שוב על האינסטינקטים ולהבין שהתחושות המעורפלות היו נכונות מלכתחילה.
דיסוציאציה – מנגנון הניתוק
במצבים של טראומה מורכבת ומתמשכת, המוח מבצע פעולת ניתוק רגשי (דיסוציאציה) כדי לאפשר לילד להמשיך לתפקד, ללמוד בבית הספר ולשרוד את חיי היום–יום. הזיכרונות הקשים אינם נשמרים כסיפור רציף, אלא כרסיסי רגשות או כתחושות גופניות.
רק כאשר האדם מרגיש בטוח מספיק בבגרותו, לרוב כשיש לו בית משלו, זוגיות בטוחה או מרחב טיפולי, המוח מרשה ומאפשר לזיכרונות הללו לעלות אל פני השטח ולהפוך, לאט, לתמונה מובנת ושלמה.
העיוורון כנורמה
לא תמיד יש לילד נקודת השוואה. הבית הוא המקום העיקרי שבו הוא לומד מהם אהבה, ביטחון, הכלה, הקשבה – מהי משפחה. עבור ילדים שהבית שלהם היה רעיל, הדינמיקה הזאת מביאה למסקנה פשוטה ש״ככה זה בעולם״. ההבנה שמשהו לא תקין מגיעה לרוב רק דרך מפגש עם עולמות אחרים, דרך צפייה במשפחות אחרות או באמצעות יצירת קשרים בריאים שמדגישים, בניגוד קיצוני, את העיוות שהיה במשפחה הגרעינית.
אשמת הניצול ונאמנות כפולה
לעתים, הכרה באמת דורשת מאיתנו ״לבגוד״ בנרטיב המשפחתי שלימדו אותנו בילדות. עלינו להסכים להודות בינינו לבין עצמנו שאחד מן ההורים או שניהם, פגעו בנו, מעלו בתפקידם כהורים ולמעשה הזיקו לנו. הצעד הזה דורש מאיתנו לנטוש את הפנטזיות ואת האשליות, בהן נאחזים לעתים ילדים, ולראות את המציאות המרה כפי שהיא, ללא משקפיים ורודות וללא תירוצים. לפעמים קל יותר לשאת כאב ואשמה, מאשר להתאבל על הורות שלא הייתה.
לסיום, מילת נחמה – אם לקח לכם זמן להבין, זה לא משום שהייתם חלשים או לא חכמים. למעשה, הייתם חכמים מאוד כדי לשרוד. הנפש והמוח שלכם הגנו עליכם מהאמת ומהמציאות, והמתינו לרגע שבו תהיו חזקים מספיק כדי לראותם ולא להישבר.
התעוררות היא תהליך של מודעות והתפתחות, לא של כישלון. היום, אם אתם כבר מסוגלים להסתכל לאמת בפנים, הרי שאתם כבר לא אותם ילדים חסרי אונים, אתם אנשים חזקים שבחרו להפסיק לחיות בשקר, שמצאו את קולם ושכותבים את סיפורם האישי.
* הדברים שאני כותבת ומפרסמת נכתבו על בסיס מסע הגילוי הפרטי שלי ועל תובנות אישיות שגיבשתי לאורך הדרך. חשוב לי להבהיר שאני כותבת כמי שעברה את התהליך ולא כאשת מקצוע. המילים שלי נועדו לשתף ולתמוך מהמקום האישי הזה, ולא נועדו להחליף טיפול פסיכולוגי או חוות דעת מקצועית. במקרים של מצוקה רגשית או צורך בליווי, פנו בבקשה למטפלים מוסמכים.
