מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
כשהיא עומדת מול המראה שלה, היא רואה יותר ממה שהעולם יראה אי פעם. השתקפותה אוחזת בסיפורים הדוממים אותם מספר כל אתגר ששרדה. פני השטח מראים שלווה, חן ויופי, אך רק היא מכירה את העומק שמאחורי עיניה. בכל בוקר, היא פוגשת במבטה ונזכרת במאבקים שאיש לא היה עד להם, בסערות השקטות שחוותה לבדה. הצלקות שלה אינן חרוטות על עורה, אלא מצויות עמוק ברוחה. אנשים שזורקים בה מבט חולף, לא רואים אותן, אך הן מעצבות את האופן שבו היא מהלכת ואת שפת גופה. היא למדה שהעוצמה לא מצויה במה שהעולם מסוגל לראות, אלא בניצחונות השקטים שהיא תובעת לעצמה כשאיש אינו מתבונן.
העולם יכול לראות את חיוכה, את צחוקה, את חביבותה שדומה שלא נעלמת לעולם. אך השתקפותה מכירה את הלילות שבהם התאמצה לא להישבר, את הרגעים שבהם התקווה הייתה כה שבירה, רועדת בידיה. עיניה נושאות את משקל הדמעות שמעולם לא הוזילה בפומבי, ולבה מלא בזיכרונות שלימדו אותה נחישות. היא למדה לשמור את פצעיה בסוד, להניח לריפוי להתרחש בדממה. יש עוצמה בשתיקתה, כבוד בהחלטתה לקום שוב ושוב, לעתים כנגד כל הסיכויים. השתקפותה מכבדת את המאבקים בהם נאבקה, לא באמצעות אגרופיה, אלא באומץ, באמונה ובהתמדה.
בכל פעם שנאמר לה שהיא חלשה מדי, היא השיבה במעשים, לא במילים. בכל רגע שבו הטילו בה ספק, היא הוכיחה את ערכה ברוחה הנחושה. השתקפותה יודעת את מחירו של כל ניצחון, את הכאב שמאחורי כל צעד חינני קדימה. היא גילתה שהצלקות העמוקות ביותר הן אלה שאיש אינו יכול לראות. הן צלקות שנגרמו על ידי שברון לב, אובדן, בגידה. אלה הם האותות שנותרו בעקבות חלומות שנזנחו ותקוות שננטשו, של אמון שנשבר ונבנה מחדש. ואף על פי כן, למרות הכול, היא בחרה להישאר פתוחה, להמשיך לאהוב, להמשיך להאמין.
השתקפותה היא העדה והמלווה שלה, שומרת סודותיה. זה המקום בו היא אוזרת את האומץ להתמודד עם העולם בכל יום מחדש. מבט עיניה הוא שמעניק לה את התוקף והאישור להם לא נזקקה אף פעם מאנשים אחרים. היא מכירה בערכה, לא בשל מחיאות כפיים, אלא משום שהייתה עדה להישרדותה. היא לוחמת שקטה, אישה שיודעת שעוצמה אינה תמיד רועמת. כוחה נובע ממאבקים שאיש לא ראה, מבחירות שאיש לא הבין. היא למדה שניצחונות מסוימים נמדדים לא בגביעים, אלא בשלווה שהיא מוצאת בלבה.
ייתכן והעולם לא יבין לעולם את עומק סיפורה, אך השתקפותה יודעת. היא יודעת מהן ההבטחות שהבטיחה לעצמה, את הגבולות שהציבה, את החלומות שהחזיקה בחיים. השתקפותה זוכרת את הסליחות שהגישה, את החסד שהעניקה, גם כאשר שילמה על כך מחיר יקר. בכל בוקר, השתקפותה היא תזכורת: היא גם הסערה וגם השלווה שבאה בעקבותיה. היא אדריכלית הריפוי שלה, סופרת גאולתה. היא מכבדת את כאבה על ידי התמרתו לחוכמה, התמרת מאבקיה לשיעורים, הפיכת צלקותיה לעוצמה.
השתקפותה מלמדת אותה שיופי אינו מצוי בשלמות, אלא באותנטיות. זוהרה נובע מהאש בתוכה צעדה ומהאפר ממנו קמה. העולם רואה את אורה, אך השתקפותה מכירה את החושך אותו היה עליה לנצח כדי לזהור. היא למדה להוקיר את האישה שמתבוננת בה מן המראה, על כל פגמיה. הדברים שקרו לא מגדירים אותה, אלא האופן שבו בחרה להגיב. צלקותיה אינן מדברות חולשה, הן עדות ליכולתה להתגבר.
השתקפותה יודעת שהיא בלתי ניתנת לעצירה, לא משום שמעולם לא נפלה, אלא מפני שתמיד קמה על רגליה. בכל יום, היא מעניקה לעצמה את החסד להתחיל מחדש, להמשיך להיאבק, להמשיך לחלום. היא עדות חיה לאמת שאומרת שאת המאבקים הגדולים ביותר מתמודדים – ומנצחים – בפנים. בשקט נוכחותה, היא מבינה: העוצמה היפה ביותר היא בלתי נראה, האומץ האמיתי ביותר דומם, הצלקות העוצמתיות ביותר הן אלה שלא נראות על פני העור.
ובעודה נותנת מבט אחרון לפני שהיא מתרחקת, היא מחייכת – לא מתוך יהירות, אלא מתוך כבוד עמוק שנרכש במאמץ. היא יודעת שהאישה המביטה בה מן הראי היא יצירת מופת, כמו גם יצירה בהתהוות, כל קושי מעצב אותה, כל ניצחון, כל שיעור שנלמד בצללים. היא נושאת בתוכה את כל הפרקים ששרדה, כל הסערות שהרגיעה, כל החלומות אחריהם העזה לרדוף למרות הפחד. השתקפותה היא חגיגה שקטה – הבטחה נלחשת שהיא תמשיך, תתפתח, תתעלה מעל כל הבאות.
מבחוץ, העולם לא יראה אולי לעולם את המאבקים בהם נאבקה או את הנצחונות שתבעה לעצמה בדממה. אך היא צועדת קדימה מתוך ודאות שאינה זקוקה לאישור. כוחה אינו הצגה; הוא הבסיס תחת לרגליה, פעימת לבה היציבה, האור הבלתי מתפשר בעיניה. היא עדות חיה לכך שאומץ אמיתי אינו נמדד בצלקות הנראות לעין, אלא בצלקות הנישאות בפנים ומומרות לחוכמה. היא התגלמות הנחישות, רכה דיה כדי להיות עדינה, עוצמתית דיה כדי להיות בלתי ניתנת לשבירה.
מסעה לא מתאפיין בהיעדר צלקות, אלא בהיותה בלתי מנוצחת. היא נושאת את צלקותיה הבלתי נראות בגאווה, בידיעה שהן הסיבה מדוע היא ניצבת זקופה היום. הן מדליות הכבוד השקטות, אותות של אישה שהתמודדה עם החושך ובחרה להפוך לאורה שלה. וכך, בעודה מתרחקת מהשתקפותה וחוזרת אל העולם, היא נושאת עימה עוצמה שקטה. עוצמה שנולדה ממאבקים בהם נלחמה לבדה וניצחונות שניצחה בפרטיות לבה. היא לוחמת, שורדת, יוצרת יופי מכאב.
היא צועדת קדימה מתוך תקווה, בכבוד, בידיעה בלתי מעורערת שלא משנה מה אנשים אחרים רואים, השתקפותה תמיד תדע את האמת: היא יותר מצלקותיה, יותר ממאבקיה, יותר ממה שמישהו יכול להבין לעומק. היא סך כל חוויותיה, אוצרת סיפורה, סופרת גורלה. וגם כאשר העולם מביט בה ורואה רק את פני השטח, היא יודעת שבתוכה טמונה העוצמה לקום, שוב ושוב – בלתי נראית, בלתי מנוצחת, ולחלוטין, בלתי ניתנת לעצירה.
משום שהשתקפותה יודעת את מה שאחרים לא יודעים: שכל יום שבו היא בוחרת להתייצב, לאהוב, לחיות, הוא ניצחון דומם נוסף. וזוהי עוצמה שאין לה תחרות – יופי שמעבר למילים, מורשת שלעולם לא תיעלם.
