מאת: מאט ליקאטה

תרגום: סמדר ברגמן

טראומה מתרחשת כאשר היכולת שלנו לעבד התנסות רגשית, פיזית וסומטית, מוכנעת. בנוסף לריסוק זה של עיבוד מידע, קיימת מציאות חיה של ידיד נעדר, שגורמת לתחושת בדידות בלתי נסבלת. לא רק שאנו חווים הצפה קשה מנשוא של דימויים, תחושות ורגשות, אבל באותה רמה בסיסית, אנו לבד עם כל אלה. 

הניסיון לימד אותי שהבדידות הזאת, בסופו של יום, הרסנית עבורנו כבני אנוש רגישים, הזקוקים לקשר, בעלי מערכת עצבים שנוצרה לרֵעוּת. 

כפעולה של רחמים וחמלה, אנו יוצאים למסע אל תוך רשת עצבית המחזיקה בבושה, בזעם, באימה ובאבל הלא מעובדים שלנו, ובתוך מרכז המנדלה הזאת, נמצא את הילד הקפוא, המבולבל והמפוחד שנתקע במכונת הזמן של הטראומה והלך לאיבוד בשדות לא מאורגנים של זיכרון משתמע. 

עלינו לראות את יתומי הנפש והגוף האבודים, ולהקשיב להם, להכיל, להזין, לחבק ולאהוב אותם, כדי שירגישו שהם מורגשים ומובנים, ויותר מכול, לעזור להם לדעת שהם בטוחים עכשיו, אולי זו הפעם הראשונה אי פעם.

להיות עדים לסיפורם שלא סופר, המתואר על פני נרטיבים מילוליים, גופניים ואוטונומיים: ״כן, אני שומע אותך, אני רואה אותך, אני רוצה להכיר אותך, להחזיק בך, לדאוג לך, להאזין לך. לא אשכח אותך. לא אנטוש אותך. מותר לך להיות. את לא לבד עוד. זה בסדר עכשיו. את בטוחה. אפילו אם את ממשיכה להתפרק, אני אאסוף את חלקייך אל תוך כד מקודש״.

זו חוויה עצבית החוזרת על עצמה, שחושפת את הנחמה המקודשת, היכן שהתמונות, הרגשות והתחושות הלא–מעובדות מובאות אל תוך מרחב בטוח ומונחות על גבי המזבח לפנינו. הכלה זו מאפשרת לחומרים המזינים הסודיים להיחשף ולחלקים המפוזרים לחזור למקומם הצודק בתוך האקולוגיה הגדולה יותר של ההוויה. 

בעוד שהבנה ותובנה יכולות לתמוך, הִטָּמְעוּת מוח–ימין בשדות המוגנות היא שמעודדת ארגון תאי מחודש. 

הנפש מתקבצת מחדש כאשר היא מרגישה בטוחה.

הגוף מתארגן מחדש כאשר הוא מרגיש בטוח.