מאת: מאט ליקאטה

תרגום: סמדר ברגמן

הרבה מהפציעות שלנו מתרחשות קודם לרכישת שפה והן אינן מסוגלות להירפא באמצעות תחקור וארגון מחדש של דפוסי חשיבה. במילים אחרות, איננו יכולים לחשוב את דרכנו החוצה מהטראומה.

כאשר היכולת שלנו לעבד אימה בלתי נסבלת, פניקה, בושה וזעם, מוצפת ומוכנעת, חלקי ההתנסות הלא מעוכלים מוחזקים מתחת לקליפה ובתאים, במקום בו הם נמצאים מעבר להשיג ידה של החשיבה, שנמצאת ברובד אחר מרובד להבות הגוף האלכימי.

דברי ״עידוד״ האומרים: ״פשוט תתגבר על זה, הדבר לא רציונלי לחלוטין, אינך יכול באמת להאמין בכך, אתה יודע שזה לא נכון״ וכן הלאה, נחווים על ידי מערכת עצבים קודחת כפעולה של אלימות ותוקפנות.

הדבר דומה לצורה אוטונומית של גַּזְלַיְטִינְג, משקף חוסר הבנה עמוק של הטראומה ודרכי הפעולה של זיכרון משתמע ותורם רק לגרימת טראומה נוספת, במערכות אישיות, תרבותיות וקולקטיביות.

בנוסף להתנסות המרסקת והבלתי נסבלת – שהיא כואבת ומַבְעִיתה דיה – קיימת  תחושה עמוקה של בדידות שמתלווה לה, תחושה שאף אחד לא מסוגל להבין, שאין רעות בלילה האפל. שאני לבד בסיפור הזה. דבר זה הַרְסָנִי לנשמה. 

כאשר הילד הקטן הסוער או הילדה הקטנה הכואבת זועקים, משתוקקים לזרועות מערסלות, לכך שיכירו אותם, ירגישו אותם, ישמעו אותם ויזכרו אותם… כאשר הם מרימים את ראשיהם הקטנים כאילו לומר: ״זה בטוח עכשיו? ועכשיו? חיכיתי כל כך הרבה זמן לידיד ולחבר. ועכשיו, בטוח?״, הם לא מעוניינים כלל בניתוח הקוגניטיבי הברור שלנו, בחקירה רציונלית, בתובנה רוחנית רבת–עוצמה ובמחשבות על הנושא.

הם משתוקקים למשהו אחר… לכם, ללב שלכם, לחיבוק שלכם. לדעת שתישארו קרובים, שלעולם לא תנטשו או תביישו אותם, שתעשו כמיטב יכולתכם להעניק להם מקלט ומעבר בטוח לשוב הביתה, לדעת שהם יכולים לצאת מאותו מצב קפוא ולהתחיל שוב לחיות.

בדרך זו הם אפילו לא רוצים או צריכים להירפא, אלא להיות מוכלים ולהרגיש בטוחים.