מאת: מאט ליקאטה
תרגום: סמדר ברגמן
אם ילד מופיע על סף דלתכם: חושש, מפוחד ותשוש ממסע ארוך… אם הוא או היא חרדים, מיואשים, מלאים בזעם או מבולבלים… האם הייתם מסרבים להכניס את הקטנים?
האם הייתם אומרים לו לחזור לאחר שהתגבר על פחדו, החליף את הכעס שלו בהודיה ולהבהיר את הבלבול? לאחר שהיא ריפאה את חרדתה, תיקנה את לבה השבור והפכה על פניה את תחושת חוסר הערך העמוקה שלה? לאחר שהשלימו תחילה פרויקט של שיפור עצמי, ריפאו את כל פצעי העבר שלהם, או השלימו מסע התעוררות מיסטי כלשהו?
האם הייתם דורשים את הדברים הללו לפני שהייתם מאפשרים לילד הקטן או לילדה הקטנה להיכנס, מחבקים אותו, ומספקים מקלט לפגיעות הגולמית שלה, כדי שתוכל לנוח ממסע התהוות עתיק?
בקול הרוחני הסמכותי ביותר שלכם, האם הייתם מאיצים בילד הקטן או בילדה הקטנה ״להתגבר על זה״, להתאמץ לקבל הכול כפי שהוא, לחזור מיידית לרגע ההווה, לסלוח בדחיפות לכל מי שפגעו בו, להשליך מעליה במהירות את ״האגו״ שלה, או להגשים ״רטט גבוה יותר״?
או האם הייתם מעניקים מקום מקלט ומעבר בטוח לאחר מסע ארוך? בית חם שבו ניתן להאיר, להכיל ולהחזיק ברחם עדין של דאגה וחביבות אוהבת את כל הסיפורים, הרגשות, האבל והטראומה הסומטית של הילד הקטן או הילדה הקטנה? מקום מנוחה שבו יוכלו למצוא משמעות חדשה בעולם ששכח אותם ושאכזב אותם.
בעת שאתם מספקים מקדש–מקלט בו יכולים ילדי הלב העייפים לשכון, שערי המנדלה נפתחים ואתם תוכלו לראות עד כמה נחושה היא האהבה. היא לעולם לא תפסיק לשלוח את שליחיה לכאן כדי למצוא אתכם, כפעולה האולטימטיבית של החמלה והחסד, להזכיר לכם את תמימותכם ואת שלמותכם העצומה והמפוארת.