מאת: ד״ר מיה האטני
מאנגלית: סמדר ברגמן
אין תרופה להיותנו בני אנוש.
בזמנים שבהם התרבות המודרנית סובבת סביב המכונה והטכנולוגיה, איבדנו את הדרך בנוגע לאנושיות שלנו.
אנו חושבים שאנו יכולים לפצח את הביולוגיה, לבטל את ההזדקנות והמוות, לפצח את החיים ולחלץ את עצמנו מהבנת הנפש או מהיותנו מושרשים בתשוקות הנשמה.
תרבות זו הנדחפת על ידי הצרכנות רוצה תיקונים מהירים, פתרונות קלים, אנשים שימכרו לנו חזון גדול וירגשו אותנו בעודנו נמנעים מכאב הלב ששואב אותנו אל תוכו.
בשנים האחרונות נוצר אוצר מילים חדש שבו אנו מתייחסים לעצמנו כאילו היינו מחשבים הזקוקים לניקוי דיסק ולתכנות מחדש.
ואף על פי כן, אנו נשארים תקועים בסבל, כיוון שאיננו יכולים לתקן את המצב האנושי.
איננו יכולים לחלץ את עצמנו מהאבל ומהאובדן, הרפואה הראשונית שאהבה מביאה באופן בלתי נמנע אל סף דלתנו.
התרבות שלנו מלמדת אותנו להתייחס אל האנושיות שלנו, ויחד עם משפחת המקור שלנו, היא הדרך שבה אנו לומדים לחיות במערכת יחסים עם עצמנו, עם העולם הפנימי שלנו, עם אנשים אחרים ובסופו של דבר, עם אלוהים.
אנו מפנימים את המסרים מהתרבות, כמו גם ממשפחת המקור שלנו, ולומדים מה להאמין על עצמנו, כיצד להתייחס לעולם הפנימי שלנו ואיך לטפל באֵבֶל שלנו.
כל אלה הופכים לדיאלוג הפנימי שאנו נושאים ביחס לעצמנו.
כאשר איננו מסוגלים להתאבל כהלכה, כאשר אין לנו מרחבים של הבנה, עדינות וחמלה, אֵבֶל זה מופנה פנימה אל עצמנו… דבר שבסופו של יום יוצר דיכאון, חרדה ובושה.
עד כדי כך שהאֵבֶל הפך למילה נרדפת לסבל, אבל זו לא מהותו.
אם אנו יכולים רק להתאבל לבדנו, למשך זמן שנחשב מקובל על ידי החברה שלנו, ורק בשל אובדנים שמוכרים על ידי החברה והמשפחה שלנו, האֵבֶל הופך לסבל במקום למשהו שמרפא ושחונך אותנו.
הוא הופך לנקודת נפרדות, במקום לנקודת חיבור.
אנו עשויים מאש רוח אבות אבותינו, מי החיים שוצפים בעורקינו, הגופים שלנו נוצרו מגוף האדמה עצמה, העצמות שלנו נושאות את סיפורי ההרים מראשית הזמן והלבבות שלנו, המערכות שלנו, נעות עם מחזורי החיים הטבעיים והפראיים.
הנפש שלנו מתפתחת בקצב הטבע, עם אותה עדינות שמוענקת לעלים המשנים את צבעם ונושרים אל האדמה, הופכים שוב לעפר. ובדממת החורף, החיים מתהווים מתחת לפני השטח, בחשכה… שעה שהדובים ישנים והעצים מעניקים עדיין מידע אלה לאלה… מטפלים אלה באלה.
אף על פי שתהליך האֵבֶל שלנו הוא אישי, אנחנו לא אמורים לעשות זאת לבד.
למעשה, אנו לא אמורים להתאבל בבדידות, מאחורי דלתות סגורות בלבד.
משהו מרפא באופן נדיב מתרחש כאשר אנו נמצאים בחברת אנשים אחרים שמתאבלים, כיוון שהדבר מעורר את האמפתיה שלנו, לא רק כלפי אחרים, אלא גם כלפי עצמנו.
אמפתיה זו מביאה עדינות וריכוך נדרשים מאוד שסוללים את הדרך לחסד בזמנים של אֵבֶל ושינוי. היא משנה את הדרך שבה אנו מתייחסים לעצמנו.
זהו המסע האנושי שלנו.
קיימת מפה, אנשים אחרים חוקרים את פני השטח יחד אתכם.
קיימות טכנולוגיות עתיקות של טקסים והיזכרות שלא יעזרו לכם לפצח שום דבר, אלא ישרישו אתכם שוב בחסד, בעדינות ובשפיות.
חשוב מאוד שיהיו לנו מרחבים בהם נוכל להיות עדים ושאחרים יוכלו להיות עדים שלנו, חשוב כל כך שנדע שאנו לא לבד.
יותר אהבה.
לא פחות.