מאת: ד״ר מיה האטני

מאנגלית: סמדר ברגמן

החזרתי את עצמי מסף המוות.

ההתאבלות היא שהצילה את חיי.

את מרבית חיי הקדשתי לחיפוש אחר האמת, החכמה והחיבור לאלוהים. השתתפתי בכל הסדנאות, יצאתי לטיול תרמילאים בהודו, הקדשתי שנים ללימוד המורשת הבודהיסטית והיוגית, קראתי את כל ספרי העזרה העצמית, ניסיתי להצהיר את דרכי לאהבה ולשמחה, השקעתי אלפי דולרים שלא היו לי כדי לרפא את מערכת היחסים שלי עם הנשיות שלי וביליתי אלפי שעות על ספות הפסיכיאטרים.

אף על פי שלמדתי המון על עצמי, חוויתי התעוררות, נגעתי באי–דואליות, הרגשתי משוחררת מדפוסים מסוימים, עדיין הרגשתי כאב רב.

כאב זה היה נוכח מאוד, אֵבֶל לא ספציפי. הוא היה עמי רוב חיי.

הוא גר בזהותי ודומה שקירות העצבות היו פשוט חלק ממהותי. נעתי גם בין דיכאון לחרדה ולא יכולתי להשתחרר ולצאת לחופשי, ולא משנה בכמה ״כלים״ השתמשתי.

האֵבֶל שלי היה כאוויר דחוס בסביבה בה התפתחתי. אבי היה מהגר מלחמה מהונגריה, שם נלחם ונמלט בעת המהפכה של שנת 1956. אמי היגרה לארצות הברית לאחר שגדלה בהונגריה הכבושה על ידי הנאצים והרוסים לאחר מלחמת העולם השניה.

אֵבֶל עצום ולא מעובד ארב במסדרונות ולחש מן הקירות.

כאב זה נותר באוויר ואני לא הבנתי שיש לו שם, במשך זמן רב מאוד.

אֵבֶל.

כאשר עבדתי בהוספיס, הבנתי את האֵבֶל באופן טבעי. כאן, היו לו מקום ושם… אפילו מסגרת לשלבים או למשימות אותן יש לבצע, היה לו צד אחר.

ישבתי עם אנשים גוססים, סייעתי לאנשים להיפרד מאהוביהם על ערש דווי, עזרתי לאנשים לנוע מבעד למודלים שלמדתי כדי לסייע להם לעבד את האֵבֶל, אבל דומה שאף אחד לא היה חופשי מאֵבֶל.

אֵבֶל טרי עורר את כל האֵבֶל הלא מדובר שהתיאוריות הללו לא לקחו בחשבון… אותו סוג אֵבֶל שצבע את קירות הבית בו גדלתי.

הכרתי הרגשה זו היטב כאשר החזקתי במרחב עבור אחרים.

בהכשרה שלי כרופאה, האֵבֶל הופיע לעתים נדירות.

לאן נעלם האֵבֶל?

מה אנו אמורים לעשות איתו?

יום אחד, מצאתי את עצמי בתחתית התהום והפסקתי לשתות… כיוון שאם לא הייתי מפסיקה, השתיה הייתה הורגת אותי.

ביליתי שנה ביער, מוקפת בגופים החסונים של עצי הסֶקְווֹיָה, זכיתי לביקורים קצרים של עורבים, בזים, סנאים, צבאים ופומות בעודי רוחצת באור השמש ולאור פני הירח המשתנים.

הרבה כל כך התגלה בפניי שם, הטבע הפראי חנך אותי לטבע הפראי של לבי.

האֵבֶל היה מורה שלימד כיצד לשחרר את הכאב, לאתר את הערגה שלי, להשיל עורות ישנים, ללמוד כיצד לאהוב את עצמי בכאבי (אין זה משהו שמלמדים אותנו לעשות), להיכנע ולזכור את התפילות העמוקות יותר שבנשמתי.

מצאתי את עצמי עומדת על קרקע מוצקה יותר, משתרשת אל חכמת אבות אבותיי, הרפואה האישית שלי קמה לתחייה.

כאשר הטבע הפראי עזר לי לכנות סוף סוף בשם את הכאב העמום והמתמשך הזה כאֵבֶל, הצלחתי לבסוף גם להתחיל להירפא באמת בדרך בת–קיימא עמוקה שלא הייתה כרוכה בפגיעה בעצמי או בחיפוש מתמשך אחר מה ״לא בסדר איתי״ כיוון שאני כואבת. הצלחתי לנווט דרך כמה מהאובדנים העיקריים בחיי ממקום של כוח ועוצמה פנימיים באמצעות החיבור שלי למשהו גדול ממני.

הדבר הציל את חיי.

אם אנו חושבים על עצמנו כעל ישויות ליניאריות המנותקות משאר מערכות הטבע של חכמה חיה, מתאימים את עצמנו לתיאוריות ליניאריות שנובעות מחברה הבנויה על אובדן שורשים ופצע ההפרדה, לעולם לא נמצא את עצמנו שם ולנצח נאמין שיש בנו משהו שגוי ומוטעה.

בני האדם הם חלק מהמערכות האקולוגיות של החיים בהן מתרחשים מוות, ריקבון, זריעה וצמיחה חדשה. החיים תמיד מתים אל תוך עצמם כדי להתחדש ולשגשג.

אנו איננו שונים.

אֵבֶל הוא מסע ארכיטיפי, רוחני הרבה יותר מהקרדיט שהעניקה לו תרבות מודרנית כלשהי.

הוא מסע מיסטי של שחרור, השבה, התחדשות, חלימה, שיקום, היזכרות והיוולדות.

מסע זה יכול להיות מסע עדין ורחום, שבו האֵבֶל שלנו מרפא אותנו ואיננו צריכים להמשיך לחפש מה לא בסדר איתנו.

החשיפה של מה שזקוק לטיפול מתרחשת בקְנוֹקָנוֹת הדמעות, הפחד והכעס שלנו.

הכול נמצא שם, עם אפשרות עשירה לחדש את עצמנו באופן מלא יותר כעצמיים האמיתיים שלנו, בעודנו טווים משהו יפהפה מחוטי הכאב שלנו.

בזמני קדם, אנשים העריכו את ממלכות האֵבֶל הרוחניות והסיפיות וביקרו תכופות במקדשי ריפוי כדי ללגום תה ולחלום חלומות מרפאים.

הם לקחו חלומות ריפוי אלה אל תוך חייהם כרפואה שהעניקה מזור לליבם ותקווה לחייהם.

הייתה זו הבנה חיה של טבע האֵבֶל הארכיטיפי והמרפא.

איננו צריכים להסתפק ב״התמודדות״.

זו אנרגיה שאנו יכולים לרתום ולסייע בעזרתה, כיוון שהאֵבֶל, כמו המוות והאֲרָעִיּוּת, לא ייעלם… הוא אהבה והוא גם דרכה של האהבה לחדש אותנו.

אולי הגיע הזמן להיכנס למיסתורין ולהשיב את החלימה שלנו.

עוד אהבה,

לא פחות.

לתמיכה לחצו כאן