מאת: ד״ר מיה האטני
תרגום: סמדר ברגמן
תמונה מאתר Pixabay
בדרך כלל, אנו נוטים לחשוב על האֵבֶל במונחים של אֵבֶל חדש, כזה שמתרחש כאשר מישהו מת, כשמערכת יחסים מסתיימת, בעת מחלה פתאומית, חדשות מזעזעות, שינויים גדולים, לאחר תאונה וכן הלאה.
זו תגובה טבעית לכל סוגי האובדן והשינוי.
אֵבֶל חדש הוא משהו שאנו נוטים לפנות לו מעט יותר מרחב בתרבות שלנו, שלא בהכרח תופסת את הצער או את ההתאבלות כראויים להתייחסות רבה או לטיפול רחום ומתמשך.
אפילו אֵבֶל חדש יכול להיראות כבעיה, במקום כתהליך, שאנו צריכים ״לעשות משהו״ לגביה.
היעדר מִיתוֹס תרבותי בנושא האבל כתהליך, גורם אפילו לחלקים של האֵבֶל הטרי שלנו להחליק מבעד לחרכי הנפש, היכן שהלבבות שלנו הופכים נוקשים והגופים שלנו קופאים במתח, כדי להגן על עצמנו, ותכופות על אחרים, מהצער העמוק של מה שאבד.
קיים גם סוג אחר של אֵבֶל; אֵבֶל לא מעובד ואֵבֶל על כל שאיבדנו ושרדנו בחיינו ושעדיין לא זכה להכרה מצדנו.
אֵבֶל זה מעולם לא קיבל מאיתנו או מהעולם שסביבנו כבוד, מרחב, לא כונה בשם, לא הורגש, לא הקשבנו לו או התייחסנו אליו בהבנה רחומה כלשהי.
אֵבֶל ישן זה מופעל תכופות לנוכח אֵבֶל חדש, והדבר עלול לבלבל ולהציף מאוד לפעמים.
אֵבֶל ישן כולל אובדנים בתקופות חיים מוקדמות, וכמו כן, טראומה, שהיא במהותה מכילה אֵבֶל בשל השברים שהיא גרמה.
אֵבֶל ישן יכול לכלול את כל הכשלונות, האכזבות, הצרכים שמעולם לא נענו, את השיקוף או התוקף שלא קיבלנו כילדים, היעדר ביטחון אמיתי, כמו גם דברים אחרים שלעולם לא נוכל לחוות בחיינו.
הוא גם כולל אֵבֶל על חלקים אבודים של עצמנו או את הוויתור על דברים שלא יכולנו אפילו לנקוב בשמם, כיוון שאיבדנו גם חיבור לשורשים שלנו שנושאים את השפה הסמלית של האֵבֶל, כגון אהבה, ריפוי ואנרגיה חיונית המחברים אותנו לאלוהים, לאהבה, לחיוניות ולחַיּוּת.
סוג כרוני יותר זה של אֵבֶל נבנה עם הזמן ומתקבץ כרבים מהתסמינים שאנו מכירים טוב כל כך, קוראים עליהם ברשת ומשליכים אלה על אלה – הצל.
ככל שיש אֵבֶל ישן רב יותר, כך אנו נוטים להיות מנותקים יותר מהלב ומהגוף שלנו, מהרצונות ומהצרכים שלנו או אפילו מהחיים ומהאהבה באופן כללי.
פיתחנו אסטרטגיות וכלים כדי להתמודד עם המתח שנוצר במערכות שלנו, בינינו לבין אֵבֶל כרוני זה. אנו רודפים אחר ההנאה כדי להימלט מהכאב.
פיתחנו דרכים להתחבר לחושניות ולמיניות שלנו כצורת הימלטות, כתגובה לכאב ולא כבסיס אוהב להחזקת שלמותנו.
החלפנו את הדימוי של ארוס בדבר האמיתי.
הרבה מהאהבה ומהתשוקה שלנו לא מושרש בעומקי הלב שלנו, שמחזיק בחיות ובאינטימיות רבות כל כך בחרכיו ובאובדניו.
אֵבֶל כרוני, כאשר לא קוראים בשמו, יכול להותיר אותנו לכודים במעגל של חיפוש אחר דרך לתקן את עצמנו, לטשטש את עצמנו או להתעלות על עצמנו כדי לברוח מכאב עמוק מאוד זה שבלבנו.
זה הכאב שנוטה לקבוע באופן לא מודע את איכות התודעה שלנו, ואין זה משנה עד כמה האגו שלנו מזדהה עם היותנו ״מודעים״ וגורם לנו לחזור ולחוות דברים שבליבה. אין זה משהו שאנו יכולים ״להוציא״ עם כלים או משהו שאנו יכולים אפילו לתקן, ואנו יכולים לחוש כאב זה למרות הכול.
כאשר אף אחד לא מכנה כאב זה בשם, אנו חווים אותו כבושה.
האֵבֶל הישן והנשכח מנסה להציג את עצמו בפנינו כדי שהאהבה תוכל לאוץ חזרה אל לבנו ולרפא אותנו. כדי שנוכל פעם נוספת ליצור קשר עם החיות הכוללת של היותנו שבורים לרווחה בשל האובדן, בשל כל ששרדנו, בשל כל שמעולם לא קרה, בשל כל הגרסאות שהשלנו כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת.
אֵבֶל זה הוא האלכימיה שבתוך כל מוות ולידה מחדש שאנו חווים במשך החיים האלה.
הוא מה שהזקנה שבצומת, יש שמכנים אותה קאלי או הֵקָטֶה, רוצה להחזיק ולחנוך אותנו דרכו, כדי שנוכל לתבוע לעצמנו מחדש עוד ועוד מהטבע הארוטי שלנו.
כדי שנוכל לתבוע לעצמנו מחדש את תחושת החיבור האינטימי עם החיים, האהבה והאור הפועם בעורקינו.
הדבר נכון לגבי אֵבֶל חדש וישן.
יותר מכול, כאב פנימי עמוק זה שנושא את כל האֵבֶל הישן, משתוקק לשיקום ולהכרה כדי שיוכל להתמזג עם כל שאר הדברים הפוטנציאלים שבמרכז לבנו השבור.
אהבה.
ועם תפילות החיים שרוצות לחיות דרכנו.
נשימה אחר נשימה.
דמעה אחר דמעה.
צעד אחר צעד.
יום אחר יום.
עוד אהבה.
לא פחות.
