מאת: ד״ר מיה האטני
מאנגלית: סמדר ברגמן
כניעה היא בת ברית במים הסוערים של האֵבֶל. היא מרכיב חיוני בתהליך האֵבֶל.
אובדן מגיע ברבדים, כמו גם בנחשול של התנסות ששובר אותנו לרווחה שוב ושוב.
אף אובדן אינו רק אובדן אחד, אלא אובדנים רבים, כיוון שהאֵבֶל, כמו החיים, הוא רב–ממדי.
בתוך כל אובדן היו חיים שפעמו, זכרונות, תוכניות לעתיד, מטרות, הישגים, פגיעות ואהבות שקטות ולא פתורות, פוטנציאלים, זהויות, תקוות, חלומות ועוד.
אנו גם פוגשים בערגה שלנו, בצרכים שלא נענו, בטינות, במקומות בהם לא סלחנו לעצמנו, בחלקים שלנו שאיננו יודעים כיצד לאהוב ובדרכים בהן אנו מרגישים נפרדים מאלוהים, ממקור החיים האוהב.
כאשר אנו נאחזים ומתנגדים לכניעה שהאֵבֶל מבקש מאיתנו, אנו עלולים שלא להיות מסוגלים כלל לכנותו בשם, או להסבירו ואנו מקשיחים את לבנו ברובדי האובדן.
הכאב מביא הסתיידות לנרטיבים שפועמים ברקע הלא מודע של נפשנו, העוסקים בדברים להם אנו ראויים ובדרך הפעולה של החיים, ואלה מוקרנים אל העתיד.
אנו נוטים להשליך הרבה מהאֵבֶל הלא מעובד שלנו אל העתיד ומכנים זאת בשם חרדה.
אני מוצאת את עצמי עוצרת כאן לרגע, נושמת נשימה עמוקה, כיוון שעסקתי במחקר מעמיק בתחום האֵבֶל לא רק בעולם הפנימי העמוק שלי, אלא גם באמצעות ספרים רבים, 27 שנות תצפיות קליניות, וכעת גם באמצעות שער הליקוי ומחזור הירח, הכוכבים שבשמים.
היכולת שלנו להתאבל, כמו גם מערכת היחסים שלנו עם האֵבֶל, מאופיינת על ידי דברים רבים כל כך, ובכלל זה הדרך בה גדלנו, אבל גם נושאים שמושלים בתרבות שלנו.
חברה צרכנית מבוססת על רווח וצבירה.
כל דבר שמפריע לכך לא נחשב חיוני, גם אם הוא הכרחי לחיי הנשמה.
המוות הפך לתעשייה, דרך להפקת רווחים וההתאבלות מאופסנת בפינות, מאחורי דלתיים סגורות ונסתרת בפגישות עם יועצים ותרפיסטים העוסקים בתחום.
הדבר מלמד אותנו לרתום רק את אנרגיות ההגשמה של הצבירה, ללא החכמה לשחרר, אמנות הוויתור על מה שחייב ללכת, מה שעומד למות, מה שחייב לשנות מצב צבירה.
אף על פי שאנו עשויים להתייחס לכך בקלילות בכמה קהילות רוחניות, ההשערה היא שעבודת האֵבֶל נעשית במקום אחר כלשהו, ״לא כאן״, לא במרחבים הללו.
שוב, לבד או מאחורי דלתיים סגורות.
הדבר עוטף את האֵבֶל בבושה, שמקשה עלינו מאוד לעבד את הכאב שלנו ולהרגיש שאנו ראויים לאהבה.
אנו מנסים למלא את הריק בדברים אחרים.
התוצאה של הדברים הללו נשקפת במצבו של כדור הארץ בעת הזאת… אי היכולת הקולקטיבית שלנו לעבד אֵבֶל ואובדן מזהמת את האוקיינוסים, יוצרת בידוד מאסיבי באמצעות הטכנולוגיה ופוגעת בפלנטה.
מעגל החיים לא עוסק רק בהתרחבות, ברכישה ובהגעה ליעד, הוא עוסק גם במוות, בכניעה ובאובדן.
זהו מאפיין מולד שנועד להזין את שגשוג החיים ולפנות מקום לחיוניות, לתהודה, ליצירתיות ולאהבה רבות יותר.
מחזור הירח ועונת הליקויים מתרחשים על גבי ציר החיים והמוות של הגלגל האסטרולוגי.
העקרב הוא הטרנספורמציה באמצעות המוות והלידה מחדש, תחושות המים העמוקות של האבל, הכניעה והארוס… וההתפתחות שנובעת מכך. זהו ריפוי עמוק מאוד.
השור הוא מתנת החיים, הזנת האדמה, היכולת לקבל ולטפל, כמו גם היכולת להיכנע להזנה ולטיפוח החיים עצמם.
בדרך כלל כאשר הירח צומח מהחשכה למלאות, אנו מתמקדים בדברים בהם אנו מטפלים בחיינו, בזרעים שאנו משקים, במה שחי יותר מכול ובמה שאנו מגדלים.
הירח המלא מרגיש כמו הארה של מה שגדל לגמרי לכדי השלמה.
על מה מבקשים מאיתנו לוותר כדי לאפשר לחיים נוספים להיכנס? לא רק לחיים נוספים, אלא לחיים שבאמת נועדו לנו אילו היינו מתמסרים ללב השבור והפתוח ובוטחים שמנת החסד תיכנס לחיינו.
היכן אנו יכולים להיכנע במידה רבה יותר?
היכן אנו מתנגדים לכניעה לשחרר?
