מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
פעם, ברחתי מהפחד
ולכן הפחד שלט בי.
עד אשר למדתי להחזיק בפחד
כאילו היה עולל בן יומו.
להקשיב לו, אבל לא להיכנע.
לכבד אותו, אבל לא לסגוד לו.
הפחד לא יכול היה לעצור אותי
עוד.
צעדתי באומץ
אל תוך הסערה.
יש בי עדיין פחד,
אבל לפחד אין אותי.
פעם, התביישתי
במי שהייתי.
הזמנתי את הבושה אל תוך לבי.
הנחתי לה לבעור.
היא אמרה לי: ״אני רק מנסה
להגן על הפגיעות שלך״.
הודיתי לבושה בחום,
וצעדתי אל תוך חיי למרות זאת,
חסר בושה, עם הבושה
כמאהבת.
פעם, היה בי עצב עצום
קבור עמוק בפנים.
הזמנתי אותו לצאת ולשחק.
בכיתי אוקיינוסים.
צינור הדמעות שלי יבש.
ומצאתי שמחה בדיוק שם.
ממש בליבת צערי.
היה זה שברון לב שלימד
אותי כיצד לאהוב.
פעם, הייתי חרד.
שכל שלא עצר.
מחשבות שלא דממו.
לכן הפסקתי לנסות
להשתיק אותן.
וצנחתי מתוך השכל
ואל האדמה.
אל הבוץ.
שם הם החזיקו בי בחוזקה
כמו עץ, איתן, בטוח.
פעם, הכעס בער במעמקים.
זימנתי את הכעס אל האור
של עצמי.
חשתי בעוצמתו המזעזעת.
הנחתי ללבי לפעום
ולדמי לרתוח.
סוף סוף, הקשבתי לו.
והוא צרח: כבד את עצמך בעוז עכשיו!״
״דבר את האמת שלך בלהט!״
״אמור ׳לא׳ כאשר אתה מתכוון ל׳לא׳!״
״צעד בנתיב שלך באומץ!״
״אל תניח לאף אחד לדבר עבורך!״
הכעס הפך לחבר כֵּן.
למדריך נאמן.
לילד פראי יפהפה.
פעם, הבדידות פצעה עמוק.
נסיתי להסיח את דעתי
ולטשטש את עצמי.
ברחתי אל אנשים ומקומות
ודברים.
אפילו העמדתי פנים שאני ״מאושר״.
אך במהרה לא יכולתי עוד לברוח.
וכשלתי אל לב
הבדידות.
מתי ונולדתי מחדש
אל לְבַדיות מופלאה
ולדממה שחיברה אותי
אל כל הדברים.
לכן לא הייתי בודד,
אלא לבד עם כל החיים.
לבי היה אחד עם כל הלבבות.
פעם, ברחתי מתחושות קשות.
עכשיו, הן היועצות שלי,
נשות סודי, חברותיי,
ולכולן יש בית בתוכי,
והן כולן שייכות
ובעלות כבוד.
אני רגיש, רך, שברירי,
זרועותיי עוטפות
את כל ילדיי הפנימיים.
וברגישות ובעוצמה שלי,
בשבירות שלי,
יש נוכחות בלתי מעורערת.
בעומקי פצעיי,
במה שכיניתי בשם ״חשכה״,
מצאתי אור בוהק
שמדריך אותי עכשיו בקרב.
הפכתי ללוחם
כאשר הפניתי את פניי אליי.
והתחלתי להקשיב.