מאת: ג׳ף פוסטר

תרגום: סמדר ברגמן

חקרתי את דתות העולם הגדולות.

קראתי בשקיקה את הספרים עבי הכרס, הארוכים והדחוסים של הפילוסופים.

עשיתי את מה שהאלים והגורואים אמרו שאני צריך לעשות.

הייתי ילד טוב, ואף על פי כן, לא מצאתי נחמה, לא מצאתי בית.

רק מחשבות מיד–שניה מאת אנשים מיד–שניה

והפוגה קצרצרה מנוסטלגיה נוראה.

בשם הרוחניות, כשלתי אל ההכחשה.

הכחשתי כעס וכיניתי זאת שלווה.

הכחשתי בושה וכיניתי זאת עוצמה.

הכחשתי מיניות וכיניתי זאת טהרה.

הכחשתי את אנושיותי וכיניתי זאת מודעות.

הכחשתי את התשוקה עצמה והצהרתי שאני נאור.

כעת, אני מוצא את ביתי בפשטות.

למדתי ענווה מהי. אני לא יודע כלום.

אני רואה ענן ודמעות חמות זולגות על פניי.

או את פניו של ידיד ותיק, והשְׁלֵמוּת שבהם הולמת בי.

או פנס רחוב בטיול הערב שלי,

קד אליי באורו הזוהר המושלם.

כל הדברים מושכים אותי חזרה לאלוהים, אני לא יכול למנוע זאת.

אני משתמש בשפה אנושית אבל אני לא לגמרי אנושי.

אני דרור בעת שחר. שירי הוא ביתי.

גופי הוא מקדשי. מזבחי הוא האובדן וההקלה המוזרה שבהִתְאַבְּלוּת.

אני מוצא נחמה בהיעדר נחמה מוחלט.

אני מוצא מנוחה בתשוקת החיים חסרת המנוח שלי.

אהוביי, האם אוכל לשבת לצדכם כעת?

האם תחלקו עמי את שעל לבכם?

(אני אבוד ממש כמוכם).

האם תעניקו לי את דמעותיכם, את הרעד והרטט שלכם?

האם להחזיק בכם עד אשר הם ישככו, ואם לעולם לא ישככו, האם להחזיק בכם?

האם תחזיקו בי גם כן?

האם נדאג אלה לאלה, שעה שהסוף קרב?

כן, האם נדאג אלה לאלה?

או אלוהים. או אלוהים.

מצאתי את דתי האמיתית:

חביבות. אנושית. פשוטה.