מאת: ג׳ף פוסטר
מאנגלית: סמדר ברגמן
אם יש לנו היסטוריה של טראומה, אנו עלולים, שלא באשמתנו, לא לבטוח באינטואיציה שלנו, באמת העמוקה ביותר שלנו, בתחושות הבטן שלנו. ייתכן וירשנו אמונה שאנו נחותים באופן בסיסי, פגומים, לקויים, רעים ושבורים במהותנו, ולכן איננו יכולים לבטוח במערכת ההדרכה הפנימית שלנו. אנו עלולים, שלא באשמתנו, להימשך לאנשים נרקיסיסטים, כריזמתים אפילו מניפולטיבים ומתעללים – ידידים, בני ובנות זוג, בני משפחה, מורים רוחניים, תרפיסטים, מנהיגים.
מדוע?
ההתייחסות שלהם כלפינו, וכלפי אחרים, מרגישה… מוכרת… כל כך. זו תחושת קרבה, כמו משפחה. כמו אימא. כמו אבא. אנחנו ״מכירים״ את התנהלותם. הדפוסים המניפולטיבים שלהם, פוגעניים ככל שיהיו, ידועים לנו, מוכרים, צפויים, ״בטוחים״. התנהלותם מרגישה כמו… בית. השליטה והפגיעה שלהם מרגישות כמו… אהבה. או לכל הפחות, מה שאנו למדנו, באופן טרגי, לצפות מן האהבה.
איננו ״מושכים״ אלינו התעללות ופגיעה, ואין זה משנה מה מספרים לכם פסיכולוגים מודרנים או יועצים רוחניקים של העידן החדש. התעללות ואלימות לעולם לא מתרחשות באשמתנו ולעולם לא ״מגיעה״ לנו אכזריות. לא לנו ולא לאף אחד אחר, אף פעם.
אבל אנו עלולים, שלא באשמתנו, להתעלם מהתחושות העמוקות ביותר שלנו, מהגבולות, מהרצונות האותנטים, מהדגלים האדומים וסירנות האזהרה, מהספק האותנטי ומיכולת ההבחנה שלנו או לא לבטוח בהם ובשל כך להדחיק את הקול הפנימי, החכם והאוהב שאומר: ״מגיע לכם הרבה יותר, הרבה יותר טוב מזה״. או אפילו זועק: ״שומר נפשו יירחק״.
כאשר, בשל הטראומה, אנו מנותקים מהתחושה העמוקה ביותר שלנו של ערך עצמי וריבונות עצמית, במקרים מסוימים אנו עלולים לסבול מצבים שבהם אנשים אחרים מתייחסים אלינו בצורה גרועה, מתעלמים מהגבולות שלנו, מטרידים ומחפיצים אותנו.
ביסודו של דבר, אנו עלולים להשתיק את ה״לא״ שלנו. אנו עלולים לסבול התנהגויות מסוימות, לא להעז לדבר או להשיב מלחמה (ואני מכיר בכך שבמקרים מסוימים, בלתי אפשרי להשיב מלחמה, ואנו מספיק חכמים כדי להגן על עצמנו בכל דרך שאנו יכולים). לא משום שאנו רוצים להיות קורבנות, או משום שמגיעה לנו התייחסות שכזאת, אלא כיוון שאנו מחווטים להישאר ב״מוגנות״ של מה שאנו יודעים, עם המוכר, עם ״המשפחה״ המקורית, עם ״החטא״ המקורי (במובן המיתולוגי). מערכות העצבים שלנו מנסות, פשוטו כמשמעו, לחסוך מאיתנו את סכנת השינוי הנתפסת, את עזיבת הלהקה והליכתנו בודדים. אנו נוטים להיאחז במה שאנו מכירים, אפילו אם הוא פוגע בנו.
ואז, יום אחד, אנו מתחילים להתעורר, וסוף סוף מקשיבים לאותו ״לא״ פנימי, ואנו חוצבים את דרכנו קדימה אל הביטחון האמיתי… של הבלתי ידוע, של הארץ שלא נחקרה עדיין.
דרוש אומץ עצום כדי להתחיל לדבר. דרוש אומץ עצום כדי לעזוב גורו, בן זוג מתעלל, בני משפחה פוגענים או כת. דרוש אומץ עצום כדי לכבד סוף סוף את מה שתחושות הבטן שלנו אמרו לנו זמן רב כל כך. להקשיב להדרכה הפנימית העמוקה ביותר שלנו. להקשיב להורה הפנימי האוהב שלנו ולכבד את הילד הפנימי היפהפה שלנו.
אנו לא ״מושכים״ התעללות. אנו ״מגשימים״, שלא באשמתנו, התייחסות לא ראויה, או אפילו ״מרושעת״, באמצעות רטטים שליליים או באמצעות תחושות ומחשבות שגויות או כאלה שלא ערוכות כהלכה. אנו עלולים להשתיק את הזעקה הקדושה של תחושת הבטן שלנו, את האבל והזעם המקודשים של הילד הפנימי, את החלק שבנו – שיודע. וכאן גם טמונים העוצמה והריפוי שלנו. משום שכל דבר שהודחק ניתן לבטא שוב, וכל דבר שננעל יכול לפרוץ החוצה ולפרוח שוב.
שברו כמה קירות.
תעליבו כמה אנשים.
הפכו כמה אנשים לאויבים שלכם.
תעשו בלגן.
דברו את האמת שלכם.
עשו זאת כאשר אתם מוכנים.
ולא רגע אחד קודם לכן.