מאת: ג׳ינה קארוסו הוסאר

תרגום: סמדר ברגמן

אחת הבעיות הגדולות ביותר הנגרמת בשל היכולת לראות את הפוטנציאל האלוהי הקיים בכל אדם בו אתם פוגשים, להרגיש בו ולהכיר בפוטנציאל הזה, היא שהחזון כיצד הדברים יכולים היו להיות, ברור יותר ממציאות הווייתם.

אתם מתפללים לאיך שהם היו יכולים להיות, בעודכם מתעלמים ממהותם הנוכחית.

אתם ממתינים לאיך שהם היו יכולים להיות, בעודכם סובלים ממהותם הנוכחית.

אתם הופכים קשורים לפוטנציאל שתמיד נגיש, אך שייתכן ולעולם לא יתממש.

אתם מתאהבים ברעיון ולא במציאות.

אתם נאחזים בהמצאה עתידית, שייתכן שתחליטו לא לבחור בה לעולם.

אתם מספרים לעצמכם את הסיפור ״שאם תחכו עוד זמן מה, הם ישתנו ויהפכו להוויה הטהורה והנעלה ביותר״.

ולפעמים הדבר קורה.

אבל פעמים רבות הוא לא קורה.

כיוון שאף על פי שיכול להיות שאנו מסוגלים לראות את הפוטנציאל האלוהי ואפילו לשקף אותו חזרה, הצד האחר לא תמיד רואה זאת כמתנה.

הוא לא מוכן או לא רוצה לפגוש בגרסה זו של עצמו.

הוא לא מוכן לוותר על מי שהיה במשך זמן רב כל כך, כדי לחוות את מי שהוא מסוגל להיות.

לא מוכן לוותר על מה שהגן עליו, לטובת מה שיאפשר לו לאמץ את מהותו הנעלה ביותר.

ואם לא ניזהר, אנו עלולים לחיות חיים שלמים בהם אנו שוחים נגד הזרם.

מושכים בכתפינו.

״אילו רק ידע,

אילו רק ראה,

אילו רק ויתר,

אילו רק האמין,

אילו רק הרגיש,

אילו…

אילו…

אילו… ״

האנשים שלא נועדו לכם יופעלו ויעלבו בשל המראה שאתם מציבים מולם.

האנשים שכן נועדו לכם, יקבלו השראה.

אבל משך הזמן שאנו מקדישים לכך תלוי בנו.

עלינו להחליט כמה זמן נמתין שה״אילו״ יהפוך ל״כאשר״.

כיוון שאם נעשה זאת, הזרועות שלנו ייחלשו ויתעייפו מהמאמץ להחזיק במשקל המראה בה אולי הם לא יביטו לעולם.

אין כאן שיפוט.

המסע שלהם שייך להם.

ואם הם לא מוכנים, המוטיבציה שלכם, התפילות שלכם, הכוונות שלכם, התקווה שלכם, האהבה שלכם, לא יכולות להשפיע על המסע שלהם.

אבל הזמן והאנרגיה שאתם מקדישים ישפיעו ללא ספק על המסע שלכם.