מאת: ד״ר מיה האטני
מאנגלית: סמדר ברגמן
תכופות אנשים שואלים אותי על מערכת היחסים שלי עם האֵבֶל ואיך הגעתי לעבודה הזאת.
אני חושבת שאנשים מצפים לשמוע סיפור על אובדן טרגי כלשהו או על פרידה קשה.
וכן, כמה מהדברים הללו הם פרקים בסיפור שלי.
אבל שורש המסע שלי עם האֵבֶל נוצר בלידתי.
נפש הסביבה אל תוכה נולדתי היה עצור בתוך ממברנת זיכרון של אֵבֶל.
הוריי היו מהגרים. הם השאירו מאחור את ארץ אבותיהם, ארץ לידתם ושורשיהם. זהו מעשה אמיץ וקשה ביותר, ללא קשר לסיבה, אבל אמיץ וקשה עוד יותר כאשר הסיבות כוללות מלחמה וטראומה.
היה אֵבֶל חסר–שם רב כל כך שפשוט לא ניתן היה לעבדו.
סוג כאב זה יכול להתגבש לכדי תסמינים טראומטיים, כיוון שהתגובה שלנו לאֵבֶל יכולה ליצור מתח דומה במערכות שלנו.
הייתה טראומה רבה ואני הבחנתי שבתוך מעגלי הטראומה נמצא סוג של אֵבֶל שמרגיש יותר כמו סבל.
המתח של מעגלי הטראומה הולך ונבנה, האֵבֶל משחרר אותו, אבל שום דבר לא נרפא.
זהו כאב הסבל.
מערכת העצבים שלנו מתקשה להתפתח בממברנה תאית של סבל, שיכול להיראות מבחוץ כמו אֵבֶל, אך זהו סבל היותנו תקועים בטראומה ובכאב העלום של האובדן, שמסיבה כלשהי, לטובת הישרדות או בשל התנייה, נותר עלום שם או לא מעובד.
בנוסף, ראיתי כיצד משפחתי מתמודדת עם מוות של אנשים אהובים ומתאבלת באמת.
התחושה הייתה שונה מאוד.
אך היא העבירה משהו.
אהבה.
היא שינתה אנשים, קרבה אותם והשילה עורות של סבל.
מערכת היחסים הראשונה שלי עם האֵבֶל הייתה כילדה, רוקדת בין כאב הסבל וכאב הריפוי, שמשמעותו היא להתאבל.
בהכשרה הפסיכואנליטית למדתי, הודות לדרישה חד–משמעית לקרוא סופרים כגון פרויד, שמלנכוליה היא אֵבֶל שהופנה אל תוך עצמו.
תיעוב עצמי הוא תוצאה של אֵבֶל שאנו מפנים אל עצמנו וכתוצאה מכך, מזדהים עמו ומנסים ״לתקן״ אותו במקום להתאבל.
התחלתי לתהות אם כל התרפיות, שבבסיס כל האבחנות והפתולוגיות, אינן למעשה אך ורק עבודת אֵבֶל; לא רק הכרה באובדנים האישיים שלנו, אלא אֵבֶל משפחתי, אֵבֶל תורשתי והכבדות האמיתית של החיים בתרבות שמכחישה את כל אלה.
התמכרתי וכאשר התפכחתי, הנה הוא שוב שם.
אֵבֶל.
היה אֵבֶל רב כל כך, לא רק בשל סיום מערכת היחסים שלי עם האלכוהול, אלא גם אֵבֶל בגין ילדותי, הדרך שבה התייחסתי אל עצמי, הבחירות שעשיתי לאורך הדרך, הערגה שחשתי לאלוהים וההפרדה שלי מהטבע ומעצמי.
אֵבֶל תמיד היה שם בחיי, ממש כמו האהבה, עיצב אותי בדרכים עמוקות, לימד אותי הרבה כל כך על החיים, האהבה, אהבה עצמית, חמלה, ריפוי, אלוהים… מורה רוחני אדיר שזיהיתי רק במבט לאחור.
אֵבֶל תמיד צעד עמי (עמנו) במשך כל חיי – כמנטור, כמורה, כבן ברית וכמוזה יצירתית.
אֵבֶל הוא לא משהו שאנחנו יכולים אי פעם ״להתגבר״ עליו.
אנחנו לא אמורים.
אֵבֶל הוא שמסייע לנו להתגבר על נסיבות היותנו חיים.
כן, היו פרידות מאנשים קרובים ואובדנים נוראים של אנשים אהובים.
היה גם אֵבֶל שצף לו בחיי לגבי דברים שלא נאמרו, אהבה שלא הייתה… כיוון שאף אחד לא יכול היה להתאבל ולא היה לכך מקום… דבר שהוביל לאֵבֶל על האופן שבו כל הדברים הללו עיצבו את מערכת היחסים שלי עם עצמי, את ההחלמה שלי בסופו של דבר ואת המעבר אל השפיות, האומץ, הכוח והמסירות לצעוד בנתיב הריפוי הזה.
גם עכשיו, כאשר אני נכנסת עמוק יותר אל שיתוף עבודתי אתכם, אני נכנסת דרך הליכתי האישית מבעד לספירלת ההתאבלות… כיוון שהחלקים שלי, שחוו את האובדן העמוק של הטיפול וההזנה, נושאים גם כן את עבודת הריפוי.
ככל שאני עובדת יותר עם אחרים, כך אני חשה שהדבר נכון עבור רבים מאיתנו.
השנים האחרונות היו תהליך טקסי, יצירתי ועמוק של השרשת הקודקס הספירלי, מפה זו המבוססת על הטבע של הליכת אבל, מלאה בפלא וביראת כבוד, בתפילה ובטקס, באבל ובאהבה, בהשתוקקות ובחלימה, בהשלה ובהיוולדות.
היא ממשיכה לעצב אותי.
לא למדתי למשול באבל, ואני לא חושבת שמישהו מאיתנו יוכל לעשות זאת אי פעם.
זה משהו שנובע מהמאסטריות, מהאהבה, שמעצב אותנו, מחדש אותנו ומפתח את נפשנו אל מרחבים גדולים יותר של מודעות, תודעה וחיות.
הוא רוחני ממש כפי שהוא פסיכולוגי, נשמתי ממש כפי שהוא פיזי.
מהותי ואנושי באהבתו, ירידה מטה כדי לתבוע לעצמנו את מי שאנו באמת.
הוא נמצא בתוך האובדן, משתוקק ובתוך מסירותנו לאלוהים, לאהבה ולחיים עצמם.
לכן אני חושבת שהתעוררות יכולה גם להרגיש כמו אֵבֶל.
בספירלה.
בחיים שלנו.
התעוררות מפרידה את כאב הסבל שלנו באמצעות ריפוי הלבבות שלנו ופתיחתם באהבה.
עוד אהבה.
לא פחות.
