מאת: ד״ר מיה האטני
מאנגלית: סמדר ברגמן
זה מרפא להתאבל על עצמכם.
הרבה כל כך מהסבל שלנו הוא כאב לא מעובד שהשכל מנסה לפתור, מבלי להניח ללב לשתף פעולה.
צער תקוע זה גורם לנו לצאת אל מחוץ לעצמנו ולחפש שוב ושוב אחר אופני ״אהבה״ שגורמים לנו לתהות מה לקוי בנו.
לא למדנו כיצד להתאבל כהלכה על עצמנו, ואף על פי כן, האֵבֶל הוא הדרך שבה אנו חוזרים אל נשמותינו ואל מה שחשוב יותר מכל בחיים.
ההתאבלות מאפשרת מרחב אכלוס גדול יותר בתוך גופנו עבור הנשמה שלנו.
זהו חלק מההתנסות האנושית שלנו, לא רק לגבי המוות, אלא לגבי שינוי קבוע ושחרור שהחיים מבקשים מאיתנו לבצע.
אֵבֶל הוא אהבה.
אנו לא מתאבלים על דברים שלא חשובים לנו.
אֵבֶל הוא ריפוי.
הוא תנועה של אנרגיה אוהבת ששומרת את הלב פתוח לחיים.
הוא מה שמרפא אותנו.
כאשר אנו לומדים כיצד להיות בבטחה עם עצמנו, עם הלב שלנו ועם הפציעה שלנו, אנו משחררים את עצמנו מהכבלים שכובלים אותנו.
אנו לומדים שוב לבטוח בחיים.
הרבה כל כך מהאֵבֶל הלא מעובד שלנו הוא שהופך לדיכאון, לחרדה, לדימוי עצמי נמוך, לתלות הדדית ולהתמכרות (חזרה על דפוסים עמוקים) וכן הלאה.
הצער הוא על מה שאבד.
והוא אמיתי מאוד.
עלינו גם להתאבל על מה שאף פעם לא היה לנו.
על מה שלעולם לא התממש.
על מה שלעולם לא יהיה.
לשחרר את נטל השושלת.
ואת כל מה שקרה לנו, את כל מה ששרדנו.
ובכלל זה את עצמנו.
תרבויות מודרניות ותנועות רוחניות נטולות שורשים של העידן החדש כה מלאות באג׳נדה פַּטְרִיאַרְכָלִית שמכחישה את האֵבֶל, שמדחיקה אותו ושגורמת לנו להתבייש בו.
הן מקדמות פתרונות מהירים, פלסטרים ושירותים שאף פעם לא נועדו לעזור לנו לעבד את האֵבֶל, אלא מזינות מערכת שמנציחה התמכרות לצריכת אשליותיה.
אין פלא אפוא שקיימת מגפה שכזאת של דימוי עצמי נמוך.
אנו גדלים עם החשיבה שזו טעות להיות אנושיים.
לעצם הקיום שלנו יש תכלית אלוהית שאינה קשורה כלל לכאב שאנו לא מאפשרים לעצמנו להשתחרר ממנו.
זהו הפצע המרכזי של הפַּטְרִיאַרְכָלִיות – הכחשת האנושיות שלנו, ניתוק מהעקרון הנשי הארצי – ניסיון לשרוד ללא השורשים שלנו.
ביער, עצים ללא שורשים כושלים, נופלים על עצמם ומתים.
האם זה מה שאנו רוצים עבור עצמנו?
זה מה שקורה לעולמנו עכשיו ואנו מסוגלים לטוב יותר מכך.
הגופים והרגשות שלנו הם קוֹלָנים המדריכים אותנו לרווחה נפשית.
האנושיות שלנו היא כדור הארץ.
האֵבֶל משחרר אותנו מהתודעה בה חיינו ומביא אותנו לתודעה חדשה ואוהבת יותר.
הוא משחרר את דפוסי הנאמנות לסבל כצורת אהבה של אבות אבותינו.
האֵבֶל משחרר אותנו, מותיר את לבנו פתוח לגאות ולשפל החיים.
הוא החיות שפועמת בנו ושדוחפת אותנו עמוק יותר אל מסתורי האהבה.
האֵבֶל הוא אנושי.
הוא מקודש.
הוא יושיע אותנו.