מאת: דונה אשוורת׳

תרגום: סמדר ברגמן

ונניח שלא תתעוררי מחר ונשמתך תביט מטה, תחשוב על כל הדברים שלא הספקת לעשות כיוון שפחדת יתר על המידה, או התביישת יותר מדי, או דאגת יותר מדי בנוגע לכסף. וכל הדברים שאמרת לעצמך שאת לא טובה מספיק עבורם, יצופו לנגד עיניך, מתחרים על מקום בתור, לצד המילים שלא אמרת והשמחה ששכחת לחוש.

ידידתי, אין כלל מקום לשום דבר בחייך, לבד קבלה. אף פעם לא יהיה לך מספיק כסף, או זמן ובוודאי שאף פעם לא יהיה לך את אותו גוף מושלם שהעולם אמר לך שאת צריכה כדי להיות מאושרת.

ולפני שתגידי שזה מאוחר מדי מכדי לאמץ אל לבך את הדבר הזה שאנו מכנים בשם חיים – לא, זה לא. את יכולה לעשות זאת בדיוק היכן שאת נמצאת. בדיוק בדקה הזאת. צאי החוצה, נשמי, הביטי בעצים, צעדי יחפה על הדשא – הניחי יד על לבך והרגישי בפעימות – וזה הכול.

את חיה.

המשיכי לחיות.

המתיני לירח לפעמים או קומי מוקדם כדי לצפות בזריחה, סתם כך.

קפצי אל האגם. רוצי ודלגי.

הדברים שאת צריכה כדי להרגיש חיה, אינם עולים כסף והם נמצאים בכל מקום סביבך, ידידתי.

את רק צריכה לראות אותם.

אפשרי להזדמנות להיכנס ואמרי כן להזמנות שמפחידות אותך קצת, בדרך טובה.

אמרי לא לכמה מהדברים שאת מאלצת את עצמך לעשות, יודעת שהם גוזלים ממך את שלוותך.

החיים אף פעם לא היו אמורים להיות חדר המתנה, הם אמורים להיות צלע גבעה, עם נתיבים המובילים לכל כיוון והרים רחוקים באופק, מסתירים הרפתקות וחברים חדשים מאחוריהם.

אל תניחי לעצמך להגיע לסוף המסע הזה מבלי שעצרת להריח את השושנים היפות הללו.

זה הדבר היחיד ממנו עליך לפחד בחיים האלה.

כל השאר הוא פשוט חלק מהם.

הכול הוא רק חלק מבולגן, מסובך ויפהפה מהם.

הרימי סנטר, פרשי זרועותיך לצדדים ואפשרי לדבר להיות.