מאת: דונה אשוורת׳
תרגום: סמדר ברגמן
הימים שבהם אינכם מסוגלים עוד להתקיים בתוך גופכם, הם הימים שבהם אתם חייבים באמת לשבת ולהרגיש את הכלי בתוכו אתם חיים.
בחנו את המבנה שלו, את השכבות שלו, את מה שיש בתוכו.
חשבו על התפקודים המדהימים שהוא מבצע בכל רגע.
אם הוא מתמודד עם נכות, חשבו על הלחץ שהדבר מביא לכל גִּיד.
אם הוא מתמודד עם מחלה, דמיינו את המלחמה המתנהלת בתוככם.
הביטו בגופכם, הפנימו אותו. געו בו.
אפשרו לתחושות הבושה והגועל להציף אתכם, ואז שלחו אותן אל היקום כדי שיפטר מהן.
אתם לא הגוף שלכם.
אתם אורחים בגופכם ובעת הזאת אתם דוחים אותו בכל יום, בכל שעה.
הדחייה הזאת יוצרת זרות והפרעות בתפקוד.
אין פלא שאתם מרגישים אי-נוחות בתוך עורכם.
זה נכון.
ידידיי, לא הרסתם את גופכם ולא זנחתם את מראכם.
אתם פשוט חיים, והחיים גובים את מחירם, וכך הם חייבים לעשות.
הימים בהם אינכם מסוגלים להתקיים בתוך גופכם, הם הימים שבהם גופכם זקוק לכם, זקוק כל כך שתחברו אליו.
שתקבלו אותו.
שתתנצלו בפניו.
שתתחברו עמו.
שתתידדו איתו.
שתודו לו, כפי שצריך לעשות כל אורח.
היו מסודרים, הפגינו כבוד, היו נקיים.
אבל יותר מכול, היו בני לוויה נעימים וטובים.
לא תהיו כאן עוד הרבה זמן.