יום יבוא, באמצע חייה של כל אישה, כאשר אימא אדמה עצמה תתייצב מאחורינו, תחבק את כתפינו בזרועותיה ותלחש: ״הגיע הזמן״.

״נשאתם ועמלתם מספיק. הגיע הזמן להפסיק לגדול, להפסיק להזדקן ולהתחיל להיות חכמות יותר – ופראיות יותר״.

הרפתקות ממתינות לכן והפעם, אתן תיהנו מהן בעזרת חזון החוכמה וניסיון החיים, ואתן תשחררו באמת ובתמים.

הגיע הזמן להפסיק את טירוף ההשוואות ואת לעג הקונפורמיות ולוחות הזמנים ולהתחיל לחוות את השמחות שחיים חופשיים מבלימה ומאשמה יכולים להביא״.

היא תנער בעדינות את כתפיכן ותזכיר לכן שתרמתן את חלקכן. הענקתן יותר מדי, דאגתן יותר מדי, סבלתן יותר מדי. לבשתן את השלשלאות ונשאתן את הנטל שהיה כבד מדי לכתפיכן.

״הגיע הזמן״, היא תגיד.

״שחררו, שחררו באמת והרגישו בחופש הבשר, נקו מרחבים בתוככן. מלאו אותם בתגליות, באהבה ובצחוק. מלאו את עצמכן עד כלות כדי שלא תפחדו עוד מהבאות ובמקום זאת, תברכו כל יום בהתרגשות של ילדה״.

היא תזכיר לכן שאם תפסיקו לחשוש ממה שאנשים אחרים חושבים עליכן, ובמקום זאת תשימו לב למה שאתן חושבות על עצמכן, תחוו עידן חדש בחייכן שלא שיערתן מעולם שהוא אפשרי.

״הגיע הזמן״, היא תגיד. ״לכתוב את הסיום, או את ההתחלה החדשה, של הסיפור האישי שלכן״.