מאת: אלכס מיילס
www.empathplanet.com
מאנגלית: סמדר ברגמן
במשך שנים החזקתי באמונה, בין אם במתכוון או שלא במתכוון, בשל ספרים, הוראה רוחנית ודתית, שהיקום משתמש בקרמה כצורה של עונש או כהערכה לסוג האנרגיה המסוים שאני שידרתי. האמונות הללו שידרו את המסר שהיקום סובב סביב אדם בודד וכופה עליו את חוק הקרמה האלוהי והאוניברסלי.
אף על פי שאני מאמינה מאוד באנרגיה ושכל האנרגיות מחוברות, אני לא מאמינה לשניה שהיקום שופט, מתגמל או מעניש אותי או כל אדם אחר בשל המחשבות, הכוונות והתחושות שלנו או בשל הביטויים שלנו של הדברים הללו.
אולם, אני מאמינה באמונה שלמה שאנו יכולים לשפוט את עצמנו בחומרה רבה. ואני גם מאמינה שאנו מענישים את עצמנו בנוקשות גם כן.
בנוסף אני מאמינה בחוק המשיכה אשר מחזיק בעקרון שתהיינה השלכות לפעולות שלנו, אף על פי שגיליתי גם שההשלכות הללו מכווננות לאופן שבו אני מרגישה.
לדוגמה, אם אני מרגישה אשמה או בושה איומות משום שאמרתי למישהו משהו שלא במקום, אחזיק באנרגיה מרטט נמוך זו בתוך שדה האנרגיה שלי ואז אמשוך דבר–מה חיצוני שישיב את התדר, על ידי כך שהוא ייעמת אותי עם משהו שיעניק תוקף בדיוק למה שאני מרגישה.
אם אני מצטערת בכנות על פעולותיי ומתנצלת מכל הלב בפני אותו אדם ועושה כל שאני יכולה כדי לתקן את התנהגותי, הרטט יתפוגג ויהפוך לרטט חיובי של סליחה וחמלה, אשר בתורו ימשוך רטטים גבוהים, מקבלים ואוהבים דומים.
הדבר גרם לי לחשוב על אלה שלא לוקחים אחריות על פעולותיהם ולתהות מדוע דומה שאנשים רבים לא לומדים מהתנסויות העבר משום שאינם משנים את דרכיהם. או, אם הם כן לומדים, הם עושים זאת רק לאחר שהמצב הופך מאוד לא–נוח ואין להם ברירה אלא להתמודד עם הנסיבות שהם יצרו.
אני יודעת על עצמי שכאשר משהו משתבש ואני מנסה להכחיש את חלקי או מנסה להאשים מישהו אחר במצב שלי, האירוע משתהה בתוכי וגורם לתחושות כואבות ולא–נוחות. התחושות הללו מתגלמות אז בחיי היום–יום שלי עד אשר אני נאלצת לעשות משהו בנוגע אליהן.
אם אנו דוחים את האחריות לגמרי או נמנעים ממנה לחלוטין, כיוון שיצרנו שכבה על שכבה של הגנה–עצמית סביב עצמנו כך ששום דבר פנימי לא יוצא ושום דבר חיצוני לא נכנס, כמעט בלתי אפשרי לכוח המשיכה לעבוד ולספק לנו תובנות יקרות ערך. איך נוכל להשתנות אם איננו מוכנים לראות שגיאות שעשינו ומה אנו חייבים לעשות כדי לתקן אותן?
אפשר לראות אפוא בברור מדוע אנשים מסוימים דומה שיוצאים ללא פגע לאחר שגרמו הרס וחורבן, בעוד שאנשים אחרים סובלים מאוד עד אשר הם מתמודדים עם אשמה או בושה כלשהן על ידי כך שהם מכירים בהן, מעבדים ומתקנים אותן.
על פי ההבנה שלי את נושא הקרמה, הדבר קשור קשר הדוק לתודעה.
אם אני מודעת לחלוטין לאנרגיה שאני משדרת, אהיה מודעת גם לסיבה ולמסובב שלה. אני נמצאת אז בעמדה שבה אוכל לנסות ולכפר על מעשיי על ידי קבלת אחריות וביצוע שינויים, כך שאהיה לא רק אותנטית כאשר אני מתקנת קשיים כלשהם שגרמתי, אלא גם שאבטיח שאלמד מהם ולא אחזור על אותן טעויות שוב ושוב.
אם אני מנסה להכחיש את האנרגיה שאני משדרת, אדחיק את התחושות המשוייכות אליה. האנרגיה הדחוסה תיוותר פקוקה במקום כלשהו בתת–מודע שלי, תבעבע ותשלח רטטים שהם חזקים דיים כדי למגנט אליי רטטים דחוסים וכבדים אחרים, כדי להעניק תוקף לאופן שבו אני מרגישה. אז אמשוך אליי אנשים או מצבים שימשיכו להזכיר לי את התנהגותי עד אשר אקבל אותה. זאת אומרת, עד אשר אחליט להכיר בנוכחותה, לחשוב עליה עמוקות ולנקות את התודעה שלי על ידי כך שאתקן באופן הולם את המצב באמצעות תגובה שקולה וכנה.
אם אני לא מודעת לרטטים האנרגטיים הפוגעים ששידרתי, רוב הרטטים יעזבו אותי כיוון ששייכתי אותם לאנשים אחרים והכחשתי כל אחריות. אולם, שארית של האנרגיה תשב במקום כלשהו בתת–המודע שלי, משום שאני מודעת להתנהגות שלי אבל לא מוכנה לקחת עליה בעלות ולתת עליה דין וחשבון.
על פי תיאוריה זו, ניתן אולי לחשוב שאנשים שמכחישים לגמרי את התנהגותם לא חייבים לקחת עליה אחריות אף פעם.
זה לא בדיוק המצב.
התת–מודע שלנו אינו כה חסר חשיבות כפי שאולי ההסבר הזה מרמז. התת–מודע שלנו מלא בתחושות, באמונות וברגשות לא–הגיוניים, לא–מאורגנים ובלתי מופרכים. זה המקום שממנו הרגשות והתחושות מתפרצים ללא שליטה בכל פעם שמשהו מפעיל אותם בעולם החיצון.
כאשר אנו מוסיפים אליו ללא הרף, הוא הופך לא–מאוזן ונפיץ. בכל פעם שאנו שומעים או רואים משהו שאנו מזהים, הדבר מזכיר לנו את מה שמאוחסן שם ואנו נגיב מרמה לא–מודעת והאנרגיה שלנו בעלת–הרטט–הנמוך–מאוד תתפוצץ ותתפזר. אנו נזהה כל דבר ונגיב ללא הרף לכל דבר שקודם לכן הכחשנו, אף על פי שנסרב להבין שהתזכורות נגרמות בשל מה שאנו חושבים, מרגישים או בשל ההתנהגות שלנו. באופן קבוע נהיה עצבניים, שיפוטיים, ביקורתיים ומלאים בהאשמות על האופן שבו אנשים אחרים חיים, ובסופו של דבר נרגיש ״טובים יותר״ מכל הסובבים אותנו. (כאן תוכלו לדמיין דמות פוליטית ידועה.)
לא נתייחס לאנשים באופן הולם ובכבוד, קרוב לוודאי שלא נצליח לשמר מערכות יחסים או חברויות לאורך זמן ותהיה לנו תחושת עליונות וזכאות–יתר, כיוון שאנו מאמינים שאנו יכולים להתנהג כפי שאנו רוצים מבלי לקבל אחריות.
אנשים יבחינו בכך במהירות רבה יחסית, משום שכאשר אנו פועלים מתוך תת–מודע שמבעבע עד לקצה, תהיה לנו שליטה מועטה בלבד על מה שמאוחסן בו והתחושות והרגשות הלא–נעימים שלנו יהיו בעלי כל השליטה והכוח.
על פני השטח, לא יהיה ברור שאנו מושכים אלינו קרמה, משום שביום–יום אנו מתפקדים מתוך חוסר מודעות מוחלט לאופן שבו אנו נתפסים. מבחינה חיצונית, נדמה שאנו מושכים את מה שאנו מרגישים באופן מודע, ולא באופן לא–מודע, ולכן דומה שהכול כשורה לעין בלתי מזויינת. אולם, לא יכולים להיות לנו שלווה פנימית, הרמוניה או סיפוק וכמו כן, איננו יכולים לחיות ברטט גבוה, להיות בריאים פיזית ורגשית או לחיות חיים מאושרים כאשר אנו בהכחשה של כמעט כל העצמי האמיתי שלנו.
בדרך כלל דרוש זעזוע אדיר למערכת כדי לנער התנסות זו עד ליסוד.
אף על פי שלא תמיד קל לקחת בעלות על ה״זבל״ שלנו, אם לא נעשה זאת, או שנעניש את עצמנו על ידי משיכת קרמה על ידי היותנו מודעים לפעולות שלנו וסירובנו לתקן אותן, או שבסופו של דבר נהיה אומללים, לא–בריאים ואולי אפילו בודדים בעתיד הלא רחוק. גם אם יש אנשים סביבנו, מערכות היחסים לא תהיינה מבוססות על אהבה וכבוד הדדיים, משום שלא ניתן לאהוב באמת כאשר אנו דוחים באופן מוחלט את העצמי האמיתי שלנו.
אנו יכולים לנסות בכל כוחנו לסרב להכיר במהות שלנו, או אנו יכולים להביט במראה, לקחת בעלות על הבלגן שיצרנו ולתקן אותו בכל הדרכים האפשריות. לא תמיד זה יפה ונעים בתחילה, אבל שווה לחלוטין.
קרמה, על פי אמונתי, היא ענישה עצמית. אנו יכולים לקחת עליה בעלות או להכחיש אותה. שלווה פנימית מיידית או ריקנות ואומללות נצחיות?