מאת תמר קפואנו

ספטמבר 2013

עריכה לשונית: סמדר ברגמן

שלום לכולכם, לפני שאתחיל, אני רוצה לשתף אתכם בגילוי של מסע שאני עברתי:

למי שזוכר, רק התחלתי להעביר מסרים באתר ותכף נעלמתי. עשיתי הפסקה של כמעט שנה מהוראה, בגלל תהליכים אישיים של ספקות שעברתי בעצמי. ההוראה התחברה בחוויה הרגשית שלי למעשה הסותר סקרנות, גילוי ושמחה. לא ידעתי עד כמה חוויות העבר הותירו בי צלקת של לימוד הכרוך באשמה ושליטה, אשר ניצלו את ההוראה כדי לקדם אג’נדות פוליטיות וחברתיות.

בנוסף, היה לי קשה מאוד לראות סביבי את כמות המתקשרים המאמנים והמורים, והמסרים המבלבלים את הדעת ומסיחים אותה מהעיקר אל התפל, תוך כדי שימוש בסיסמאות המספקות תחושה של רוחניות. לצד מורים ותיקים, מוכשרים ומעוררי השראה כמובן.

באמת ובתמים שלא רציתי להיות שייכת לקבוצה הזו. נטשתי חלק מהקול הפנימי שלי וכתבתי שירה.

לצד העונג שליווה את היצירה, סבלתי מאוד. מכיוון שאין אדם יכול להפסיק להיות מי שהוא, בלי לחוות את סבל המרחק שלו מעצמו. אני כותבת את המילים הללו ודמעות של התרגשות עולות מתוכי, כמו גם קולות הפטפוט של הספק. זהו תמיד הספק שמונע. אך לא היינו נדרשים להיות אמיצים ולהשמיע את הקול שלנו, אילולי היינו צריכים להשמיע אותו עם, למרות וכנראה בעיקר בגלל, הספק.

שלכם, תמר

חשכה, יצירה ואוצרות

כמעט שהמשמעות הפרדוקסאלית של מציאות הפרדוקס הופכת אותה לבלתי נתפסת לתודעה הליניארית, ההגיונית. אך הפרדוקס הוא למעשה חוויה של קיום הניגודים באותה עת ממש, מתוך שוויון, ללא מאבק וללא דרמות שליטה. החיים והמוות, הכאב והיצירה, הזכר והנקבה, המשיכה והדחייה.

יום השוויון הסתווי, המעבר מהקיץ אל החורף, מסמל את הדרקון של מעגל החיים, את אחדות הניגודים ומזמין אל חוויה קוונטית. אל מיזוג וכלולות של כוחות, שבמציאות הליניארית נמצאים במאבק כמעט תמידי על גלגל מחזוריות חיינו. התעוררות התודעה מעודדת איזון ושלום בין הכוחות המנוגדים. הדחיפה של הזכר החוצה, היום, האור, הפעולה, ההכרה המודעת, לעומת המשיכה של הנקבה, הלילה, החשכה, ההכרה הלא מודעת, ההרפיה והכניעה. כניעה שהתרבות המערבית תופסת כחולשה ומתנגדת לה מאות שנים. ובעצם, כניעה למה? הכניעה למצולות הנפש, לים הרגשות הנובעים ממחשבות, מתודעה קולקטיבית ודעות קדומות. אך הנה הקיום הדואלי המרתיע בקצותיו המטלטלים, נושא בין קפליו גם את הפוטנציאל לברכה. האוצרות המרהיבים והעוצמתיים ביותר שלנו נמצאים על קרקעית הים שבתוכנו. עלינו לעבור דרך שכרון המעמקים, תעתוע אשליית הרגשות, הספקות והדעות הקדומות שלנו, בעיקר על עצמנו, כדי להגיע למצולות עצמנו ולגלות את הזהב והאבנים הטובות שבנו.

עשרות אגדות סופרו על ארכיטיפ האוצר שבלב הים. חוכמת הקדמונים נשארת מזוככת כיוון שהיא צמודה לארכיטיפים שלא אבד עליהם הכלח גם אחרי מאות שנים. במיתולוגיות של העמים הקדומים קיימים סיפורים על הגיבור שנלחם במפלצת בלב הים, או שנבלע על ידי לוויתן, או מפלצת מים אחרת ולבסוף מוצא את האוצר. בין אם הוא פנינה, יהלום או ילד מעץ שהופך לילד אמיתי. זהו מסע הגיבור שצולל אל תוך עצמו ומוצא את האוצר, כיוון שהוא אינו נמצא בשום מקום אחר, פרט למעמקים שלו עצמו.

האוצרות הפנימיים שבנו הם תדר האהבה שלנו לעצמנו, גילוי הכישורים שלנו ומעשה ההתוודעות לידע הייחודי שנמצא בכל אחד מאיתנו. אנחנו הספרייה של הקוסמוס ואנו עומדים לרשות עצמנו, אם נבחר. האוצר הפנימי שלנו הוא מגנט אשר מהדהד עם אוצרות חיצוניים ומושך אותם אליו פשוט מעצם קיומו. כאשר אנחנו מגיעים אל הליבה שלנו, אל מתחת לשכבות האשליה, אנחנו נוגעים וחושפים את אבן החכמים הפנימית, את הילד האלוהי היוצר בתשוקה ובשמחה, בהתרגשות לחיות ולחוש, ואלו הם מנועי השפע העוצמתיים ביותר.

הבחירה בהסכמה לחורף, הקור, הכיווץ, ללילה של הנפש, איננה בחירה פשוטה. אנחנו נמנעים מתחושה של כאב, מתוך פחד שיבלע אותנו וישתלט עלינו, אך כך אנו מתכחשים לקיומו ודוחקים אותו לירכתי התודעה שלנו, אל רחם הבריאה, הגביע הקדוש. שם הוא נאסף ומצטבר והופך לפסולת הלא מודעת. לשדים שלנו. כאשר אנו מניחים לעצמנו לחוש אותו, הוא מנוע יצירתי עצום. הרגשות שלנו הם חומר הגלם ליצירה ולאמנות. העבר הוא זרע העתיד, וכאשר הוא מטופל נכון ובשימת לב הוא ילבלב ולא יגביל, יישא פרי ולא יעכב.

ההסכמה לפתוח את תיבת האוצר היא הסכמה לשחרר את השדים המוסתרים בה, את העצב, הקנאה והכעס, אך גם את ההנאה והעונג. פעימת הנתינה והקבלה מכילה אף היא את תכונת הפרדוקס. כיוון שיש לנו נטיה להמנע מכאב, אנו מפתחים את הנטיה להמנע מעונג. כיוון שאנו נמנעים מלתת את עצמנו ולשתף אותנו עם העצב והכעס, אנו נמנעים מלתת גם את השמחה וההנאה האמיתיים שלנו. השדים הם לא החושך, הם טמונים בחושך כי אנחנו שמנו אותם שם, החבאנו את האוצר ואת מפלצות פנדורה גם יחד. את עונג החושים עם הפחדים. איננו קורבנות של אף אדם או חברה, אלא של עצמנו, הנמנעים מביטוי פשוט של היצירה האלוהית המופלאה מכל; אנחנו.

פרדוקס ~ תכונה קוונטית

לקראת  יום השיוויון הסתווי שעל פני הגלגל המחזורי, אנחנו יכולים לראות את הקיום הדואלי על פני המעגל הספיראלי, אך גם את הפוטנציאל הקוונטי השוזר את הקטבים והניגודים. השמש, הזכר, מבוגר ובשל, חכם ומנוסה בחוויות מלוא הטנא, הוא מניח את כלי הציד ומתמסר עם פרותיו המכילים את הזרעים, הפוטנציאלים, לעתיד לבוא, אל הלבנה, אל האישה הצעירה והרעננה, ומעניק לה את מתנותיו, שהיא תגדלנה אותן בתוך רחמה. זהו התהליך שמתחולל בטבע בכל שנה וזו היא גם כמובן, מטפורה ליחסים בין הניגודים. וכיוון שכל היחסים שאנו חווים, מתחילים את התרחשותם קודם על בימת התיאטרון הפנימי שבנו, ביום השוויון יש לנו הזדמנות לעצור לרגע מההשלכה של הדעות והרגשות של הדמויות הפנימיות שבתוכנו על סביבת היחסים שלנו ולגלות את הדרמה הפנימית שבתוכנו.

קיום מאבק הניגודים יוצר את המציאות הדואלית, הליניארית. פעם הזכר הוא השולט ופעם הנקבה, במחזוריות ספיראלית על פני עץ התודעה, עץ הדעת. פעם הפעולה ופעם ההרפיה. פעם היוזמה ופעם ההרפיה שבצלילה במעמקים. פעם ההשראה ופעם היצירה בפועל, כתהליך פעימה של נשימה רוחנית. כלולות הניגודים, אחדותם וקיום הפרדוקס ברגע איחוד מושלם, הוא תכונה קוונטית שמאפשרת הצצה אל, גילוי ופתיחה של אפשרויות התודעה הקוונטית והערוצים האינסופיים של קיום רב ממדי.

החומר השחור

חשוב שנבין את מהות החומר השחור. לא כיוון שידע מייצר אושר, אלא משום שהוא מסיר את האשליה והפחדים מכוח עוצמתי שעלינו לקבל מתוך עצמנו ולחשוף את האושר. על מנת להבין את החומר השחור אשתמש בדימוי. חישבו על כל אחד ואחד על הפלנטה, על כל הפלנטות במערכת השמש, על הגלקסיה ועל כל מערכות הגלקסיות ביקום, כפי שאנו מכירים אותו, כעל תאים. חישבו על החלל המקיף אתכם כעל הרחם שמחזיק ושאוחז בגוף המורכב מתאים. זו היא מערכת היחסים בין האדם לאנרגיה הנשית בבריאה.

בחוויה הליניארית אנו תופסים את עצמנו כנפרדים האחד מהשני, מהפלנטות ומהיקום, אך כולנו איברים של תודעה אחת המתפשטת בתוך רחם הבריאה עד ללידה הקוסמית של החוויה הקוונטית. הרי גופנו מורכב ממיליארדי אטומים וחלל ביניהם והחלל תופס מרחב ניכר הרבה יותר מאשר האטומים עצמם, החומר עצמו! אנו מורכבים מחלל וסיבוב האטומים המקרין את האור אל תוך החלל.

זהו המיקרוקוסמוס המלמד אותנו על המקרוקוסמוס. האנרגיה השחורה היא הכלי שמכיל אותנו, רק שאיננו יכולים לראות אותו אלא כחלל. החלל הוא כמו מי השפיר שברחם, בו אנו ‘שטים’ וככל שאנחנו גדלים ומתפשטים, הוא מספק לנו ביטחון, הגנה והזנה. איננו רואים את החומר השחור הקוונטי, שהוא ‘מי השפיר’, כדי שנוכל לחוש בנפרדות. לו היינו רואים את מי השפיר שבהם אנו שוכנים ואת הגוף הקוונטי שהוא אנחנו, לא היינו חווים עוד נפרדות.

הקוונטיות מייצגת מערכת של ממדים, הוויה השוכנת בתוך הוויה וכן הלאה. בתוכנו יקום שלם ואנחנו חלק מיקום שלם, שהוא עוד חלק מיקום גדול ורחב יותר. מסביב לכל אחד מאיתנו בועת חיים קוונטית, הגביע הקדוש (המדענים קוראים לו החומר השחור), וכולנו מתמזגים לרשת בועות קוונטיות.

הפחד מחשכה הוא כה עמוק כיוון שהוא ניטע באנושות לפני מאות שנים ונכרך עם הפחד מאיבוד האינדיבידואליות, שאינה אלא אשליה, כיוון שהייחודיות היא חלק מהאחדות. הרי האלוהות היא הפרדוקס בהתגלמותו. אנו ייחודיים ומאוחדים. תאים שונים וייחודיים שהם חלק מגוף אחד מאוחד.  ככל שאנו ניזונים מהחומר השחור, ‘מי השפיר’ שלנו, הם אינם מצטמצמים, אלא מתרחבים ומתפשטים. מי השפיר, החומר השחור, הם גוף קוונטי מגן ומזין. כל חלל, כל מולקולת חמצן שאתם נושמים, היא אהבה. המדענים מנסים לתפוס את ‘מי השפיר’ בכלים ליניאריים. מתוחכמים ככל שיהיו, רקמת ‘השפיר’ היא קוונטית וניתן יהיה לתפוס אותה רק באמצעים קוונטיים. היא נסתרת כי כך בחרנו כולנו, שחלק מאיתנו יסתתר מעצמו עד שיתגלה. ובכן, הגענו למעמד הגילוי.

מעשה אהבה

החשכה הגדולה של היקום כפי שהיא נראית מהפרספקטיבה שלנו, איננה חלל ריק. היא ישות חיה ופועמת עם אנרגיית האור, היא תודעה. ועל כן, בתקופה הזו של התעוררות מואצת, אנו עוברים דרך רגשות הקשורים בתפיסות מיושנות ובמושגים עתיקים של רוחניות על מנת לפרק אותם. כיוון שכל התפתחות שנעשה כאנושות, טכנולוגית, מדעית, רפואית, אומנותית וכן הלאה, תצטרך להיערך אל אחדות בין מושגים שהופרדו על ידי האנושות עד היום. למשל, לא תתכן התפתחות משמעותית בתחום הרפואה וההבנה הביולוגית והכימית של גוף האדם, ללא ההבנה הרגשית והאנרגטית שלו. לא יתרחשו גילויים מרחיקי לכת, כל עוד השדה האנרגטי, משמע, שדה החלל סביבנו לא ילקח בחשבון.

השדה האנרגטי, שהעיניים אינן רואות, הוא זירת הדרמה של החיים שלנו. לו היינו רואים את התמונה כולה, לא היה נוצר העולם הדואלי, וללא עולם דואלי לא הייתה מתקיימת חוויית ההתרחקות וההתקרבות, משיכה ודחיפה כמעשה אהבה של ממש, בין האנושי לאלוהי, בין האדם אל המקור.

צללו אל המעמקים, האם אתם פוחדים מאינטימיות במעשה האהבה? האם אתם נלחמים באהובים שלכם? בעצמכם? מערכות היחסים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין האנשים שסביבנו, הן שיקוף של היחסים שלנו עם האהבה האלוהית, הקוסמית, הנצחית והתפיסה שלנו את משמעות האלוהי. האם אלוהים נתפס במשמעות הרגשית שלכם כמיטיב ואוהב או כשופט ביקורתי ממורמר? ככל שתחשפו את המסתורין הוא יעמיק, אין חשש מגילוי והתפתחות בהבנת הנסתר, כיוון שכל יצירה מרחיבה את עולם המסתורין. המרחבים המסתוריים של היקום הם אינסופיים וכאשר אנו מתבוננים על מה שעיני גוף הבשר רואות, איננו תופסים אלא קצה חוט.

פרדוקס ושזירה

כל עוד אנו חיים בעולם של המציאות הדואלית, שמציג חוויה של נפרדות, האמת תישא את הקיום הפרדוקסאלי של הניגודים: חיים ומוות, גבר ואישה, חושך ואור, ייחודיות ואחדות, פעולה והרפיה, נתינה וקבלה, עצמאות ושותפות וכן הלאה. הריפוי שלנו עוסק בקבלה של הניגודים ושזירה שלהם, במקום נקיטת עמדה או העדפה של אחד מהצדדים, העדפה היוצרת דרמה.

בתקופה הזו רבים שבחרו בהתפתחות ובריפוי, עוברים דרך הפחדים הקשורים באינטגרציה של הניגודים. איננו רק מטולטלים בין הניגודים וחווים את הפחדים שקשורים לכל קוטב, אנו חווים גם את התשוקה לחיבור בין הניגודים ולפחדים הקשורים במיזוג. ניתן לראות זאת כדוגמה בדפוסים של העולם הפוליטי, הרוחשים וגועשים ברחבי העולם. שתי העמדות המרכזיות המנוגדות כביכול ביניהן הם הניצים והיונים, ימין ושמאל, שמייצגים את הפילוסופיות המנוגדות כביכול של האנרגיה הנשית מול האנרגיה הגברית: הקוטב הגברי מושך לכיוון של ביטוי ייחודי, אינדיבידואלי, חומרי, קפיטליסטי, תחרותי, בעל מסגרות וגבולות ברורים, תוך הפעלה של מנגנוני ביטחון כדי לשמור על הגבולות. הקוטב הנשי מושך לכיוון של אחדות, עולם ללא גבולות, סוציאליזם, מתוך תפיסה של העולם כאחד.

האם אתם חושבים כי דרך אחת טובה מהאחרת?

לכל אחד ואחת מכם נטייה טבעית לבחור בעמדה אחת על פני האחרת ולמרבה האירוניה זו תהיה העמדה המבקשת לפצות על הנטייה הקלה והברורה שלכם באמצעותה אתם חווים את חייכם. עולם של שלום הוא עולם שמשלב את הנטיות המנוגדות, כביכול. הוא עולם שבו היחידים והקבוצות מאפשרים ביטוי של שלום בין הייחודי והאינדבידואלי לבין התפיסה של האחדות. שניהם לגיטימיים, שניהם נכונים ושניהם משוועים כבר לקיום של שלום המייצר חופש וביטחון. כמבנים פוליטיים בעולם וכישות ערה ואינטגרטיבית בכל אדם.

הלאה, הלאה

אנחנו מרפאים, מורים, ציירים, מעצבים, מדענים, סופרים, משוררים, מוזיקאים, שפים, פילוסופים, טכנאים או עוסקים בכל תחום שמבטא את התשוקה שלנו, ואף אחד מבני האדם על האדמה לא נועד לחיים של סבל. אך כולנו נולדנו אל תודעת המונים שסובלת מפרוד ושלשלאות של אשליות, של כוח ושליטה, של משחקי פחד. השלשלאות אינן נראות, דומה שאנחנו בני חורין. אך, האם אתם עושים את מה שאתם אוהבים? האם אתם חווים שפע רוחני של השראה ושפע גשמי של סיפוק כל הצרכים החמריים שלכם? ואם לא, האם אתם מוכנים להסיר את שלשלאות התודעה שלתוך הווייתם נולדתם? האם אתם מוכנים כבר לבחור בחירות שמבטאות אהבה כלפיכם והפסקה נרגשת של כל מחולל סבל בחייכם? האם אתם בשלים לפתוח את התיבה, למצוא את האוצר שבתחתית מצולות עצמכם? איפה טמונה השמחה שלכם? מה מעורר בכם הנאה? מה מפריע לכם מלהנות עכשיו? נשמו עמוק וחושו את עצמכם, כי בין קרומי העבר של העצב והכעס, רקומים חוטי זהב של שמחה פשוטה, של עונג פשוט להיות.

אנחנו כבר הוויות קוונטיות. כל שעלינו לעשות הוא לחשוף את האמת הזו. מהו הידע האינטואיטיבי שבכם? הכשרון הייחודי שלכם? מהו הקול שמבקש לפרוץ מכם, הלאה הלאה, מארצות הנצח אל מישורי האדמה?

זה כאן. וזה עכשיו.

היו אינטגרטיביים, רב ממדיים, קוונטים. לא מחר, לא בעוד שנה. ברגע זה ממש. השתוקקנו לכך כל כך הרבה זמן ועכשיו זה אפשרי. יותר מאי פעם.

שנה טובה,

של עונג,

של הסכמה להיות ועל כן של חושים עירניים והנאה.

שלכם, תמר קפואנו.