התמסרות לתהליך הלמידה ומתן אמון בו

יערה בויום-קפלן

ספטמבר 2015

עריכה לשונית: סמדר ברגמן

 

טרם ירידתכם לעולם חוויתם חיבור ואמון מלא. עם ירידתכם, חשתם נפרדות ממקור האור. המפגש עם האדמה – עולם החומר התחתון והנוקשה – יצר בכם חוסר אמון. תחושת חוסר אל מול האור הגדול שחוויתם בעולמי העליון.

מסעכם בעולם, לגדילה ולצמיחה, דורש את החזרת האמון. כאן על פני האדמה. זהו המעגל הקסום. על מנת לאפשר את העליון בעולם התחתון, את תחושת גן העדן עליי אדמות, עליכם לטפח וללמוד אמון דווקא בתנאי החומר. לרכך את הנוקשה.

למידה זו אינה מתאפשרת ללא חווית חוסר האמון. ללא ההתנסות. תהליך שבו אף על פי ולמרות הפגיעה באמון העצמי, האמון בבריאה והאמון באחרים, האדם מוצא את דרכו לשוב ולהיות שלם. דווקא מתוך החסר.

בתהליך זה אתם לומדים להתעלות מעל הרצון לקבל הוכחות ואישורים סביבתיים, להשקיט את הצורך לאישור כלפי הדרך והמהלכים שבחרתם. אתם לומדים לחזור להקשבה הפנימית, לידיעה הברורה שהנכם פועלים על פי דרככם, על פי צו לבכם, עד שיוכלו להגיע אישורים שיהיו כפועל יוצא לדרככם ולבחירתכם ולא מקור שדוחף אתכם לעשייה.

התנגדות לחיבור עם העליון

בכל ירידה לגוף חומר קיימת בכל אחד מכם האפשרות להתהוות בחיבור מלא אל ייעודכם ללא השפעות מן העבר או מהזנת הדורות של תודעה מצטברת. אך לעתים, חוויה מסויימת עלולה להעיר בכם זיכרון ישן שכרוך בהשפעה על תפיסת עולמכם או הנחות ומסקנות שהסקתם על עצמכם ועל העולם. אלו יוצרים בכם התנגדות לזרימה חופשית של האור בגופכם, דבר שמביא לחסימות רגשיות, לניתוק החומר האתרי שמחבר בין סך כל הגופים ומשם, לעתים, להשפעה בגוף חומר – הגוף הפיזי וביטויו בחולי.

ריפוי והבראה

אנו מבחינים בין טיפול לריפוי. טיפול עיסוקו במאפייני החולי, בעוד הריפוי מוכן לרדת עד לשורשו של מקור החולי ומשם להבראתו. המילה הבראה מקורה בשורש ב.ר.א. – אדם העוסק בריפוי ומבריא – משמע הוא בורא את עצמו מחדש, מחדש את הקשרים והמעברים בין גופיו לכל סך החלקים שמאפשרים זרימה חופשית.

זרימה חופשית מחייבת הירגעות והוויית הרגע; את היכולת, למרות סך החוויות, וביניהן גם הפחות נעימות ופשוטות, לאפשר לאור ולנשימה לזרום בחופשיות. מקום אליו לא מגיע אוויר ואור יאותת בחוליו בהמשך.

זיהוי ההתנגדות והיאחזות בהנחות, בהחלטות ובהשקפות

פעמים רבות אתם שומעים את המשפט: “חייה את ההווה. את הכאן, את עכשיו”. רבים מכם מנסים בכל כוחכם למצוא את הדרך להוויה פשוטה. של נוכחות בזמן הווה. אך מה היא הוויה? כיצד יוכל אדם לאפשר לעצמו להיות נוכח, כאן בהוויה? האין כל רגע נתון שחולף אינו ההווה? ראו עד כמה בלבלתם בין הזמנים של עבר, הווה, עתיד.

הזמן שנחווה ברגע זה הוא ההווה, אך לרוב, בזמן הווייתו הנכם שקועים בחוויות רגשיות מן העבר. חוויות אשר נחרטו והשפיעו על דרכי התבוננותכם על החיים. מחשבות שגרמו לכם בכל רגע נתון שחולף לשחזר שוב ושוב את רגעי העבר. כמה מכם אכן חווים שוב ושוב עלבון מוכר? דחייה מוכרת? עצב ותחושת ייאוש החוזרים ונשנים? אלו הם סמנים ברורים שאתם חיים את הרגע דרך פריזמת העבר ולא נרגעים לתוך הרגע הנוכחי, העכשווי.

אין משתמע מדברינו שסך החוויות שחוויתם אינו חשוב כלל. אין כוונתנו לומר שהניסיון שרכשתם אינו בעל חשיבות. אדרבה. ההתנסות היא המהות. היא הלמידה. רבים מכם סובלים גם מתופעה הפוכה: דאגה בלתי פוסקת מן העתיד להתרחש. גם היא נעוצה בעבר. חשתם כי ערככם העצמי נפגע. האמון העצמי שלכם נפגם, כיוון שבעבר החלטתם שטעיתם בשיפוטכם, או נכוויתם ממעשיהם של אחרים. בשני המקרים ישנה היאחזות במסקנה, בהחלטה, בתפיסת עולם, שנובעות מחוויית עבר לא נעימה בחייכם. חוויה שפגמה באמונכם, בהסכמתכם להתמסר אל הרגע, אל העכשיו, מבלי לחפש חבלי הצלה וענפים להיאחז בהם בצדי נחל החיים.

חבלים וענפים אלו, שבהם אתם נאחזים, יוצרים כאב בכל רגע שחולף, יוצרים מאבק הישרדות, מרחיקים אתכם מלחוות את הכאן ועכשיו הנולד. רגע חדש, המאפשר לדבר חדש להיות, להתקיים. אחיזה היא ביטוי של התנגדות לזרם החיים.

הסרת ההתנגדות – מוכנות, נכונות והתמסרות

היאחזות מייצרת כאב; אחיזה שמתקבעת מייצרת כאב שהופך לסבל. מטרת הכאב היא לחבר לזמן הווה. אם תשחררו את אחיזתכם, סירתכם תוכל לשוט עם הזרם. ידייכם לא יצרבו. כיצד לשחרר את החבל? הענף? קל לומר, אך לא פשוט לעשות. נדרשת צלילה אל תוך מעמקי העבר. אל מעמקי הרגש שנחווה. זיהוי הרגש שהכאיב ושייצר מסקנה, תפיסה או אמת כוזבת לגבי החיים. כאלה שפורסות את החיים דרך צבעי השחור והלבן.

מסקנות שגויות אלו נוצרו להקל, לכאורה, על הלב הכואב. לכאורה, לאפשר לו להמשיך לפעום למרות האכזבה או העצב. הן נוצרו על מנת למלא צורך פנימי עמוק שלא מומש. אך כל אלו רק לכאורה. בעוד תפיסות אלו מסייעות לנפשך ולרוחך לפרש ולתרגם את החוויות, הן מאפשרות גם לשחזר שוב ושוב את החוויה ולהעמיק את הצורך שאינו מתמלא.

ללא ההיוודעות אל וההכרה בנבכי נפשכם הפצועה – לא תוכלו לשחרר אחיזות אלו. לא תוכלו לחיות את הרגע במלואו, לא תאפשרו חיבור מלא עם אנרגיית האור. אך נדרשת גם מידה רבה של הסכמה ורצון לתהליך השינוי, ההבראה, הבריאה מחדש. לשם כך נדרשת מוכנות לשינוי: “אני מוכן להשתנות למרות שאיני יודע כיצד”.

חשוב להבין את עניין המוכנות הפנימית, את הבשלות הנדרשת להבנה ולזיהוי, זאת על מנת לאפשר התמסרות לתהליך השינוי. ישנם מצבים שבהם אדם אינו מוכן ובשל עדיין לשחרר אחיזתו כיוון שאינו משוכנע שאחיזה זו מייצרת התנגדות לחיים. נדרשת מידה רבה של סבלנות וסובלנות לתהליך. מלבד המוכנות נדרשת גם נכונות; נכונות הינה ״ההפוכה״ של ההתנגדות. “אני נכון להשתנות, גם אם איני יודע כיצד, אך יש בי הסכמה, אני מסיר התנגדות לשינוי”.

הסכמה זו מאפשרת התמסרות לתהליך הריפוי, מאפשרת זרימה פנימית של אור וחמצן, בעזרתם האזורים שהתקשו ויצרו חסימות אנרגטיות ופיזיות מתחילים להתרכך ולהיפתח. ההסכמה לאי ידיעה כיצד להשתנות מאפשרת התמסרות לתהליך ללא תנאים וסייגים מקבעים לגבי התוצאות, דבר שמאפשר זרימה חופשית בין סך החלקים השונים שמרכיבים את עצמיותכם – את עוצמתכם. הסכמה לשחרר, הסכמה להתמסר לתהליך, ההסכמה להישען, הסכמה להיות באמון ולחוות את הרגע.

**

יערה בויום-קפלן – מרפאה בתקשור, מטפלת בריברסינג, מכשירה ומנחה מרפאים בתקשור ובפתיחת תדרים. ליצירת קשר:  052-6770273