מאת דברה ווסט
מאנגלית: סמדר ברגמן
מטרה ומניע פנימי ברורים צועדים יד ביד עם כל רמות הטיהור האישי והשירות הרוחני. מודעות למניעים הבסיסיים בנוגע לגישה ולתגובה שלך כלפי אלה המבקשים את עזרתך מאפשרת תהליך מתמשך של בחינה-עצמית וריפוי אישי. ההתגברות על "תסביך ההצלה" הלא-מודע או הכפייתי, בהקשר לחיי היום-יום, כמו גם בהקשר של מרפא-מטופל ומורה-תלמיד, היא חיונית לשבירת דפוסים שליליים של תלות הדדית לא-מודעת וקשר בין-אישית. ההבנה את ההבדל שבין עזרה/ריפוי בניגוד להצלה וההבחנה ביניהם היא הכרחית לנוהלי ריפוי מוצלחים.
בכל אחד מאיתנו קיים רצון פנימי וטהור לשרת, אך ובו-בזמן יש לנו דחפים לא-מודעים המבוססים על אישיותנו אשר מערפלים או מטשטשים את התגובות שלנו, גם במידה שבלבנו הכוונות הנעלות ביותר להעניק שירות רוחני. היכולת לזהות את הנטיות הפנימיות וההתנהגותיות המסמנות ש"תסביך ההצלה" פועל היא הכרחית לצמיחה אישית כמרפא/מסייע. כאשר עבודת הריפוי שלנו מונעת על ידי צורך אישי בהכרה, בחשיבות-עצמית, בצדקנות, באהבה, בקבלה, באישור, או היא מונעת על ידי שאפתנות "להיות מרפא" וכן הלאה, איננו מסוגלים לראות מה ישרת באופן הטוב ביותר את המטופל שלנו ובמקום זה מטפלים ומחזקים בסופו של דבר בצורה לא-מודעת את הפצעים הפנימיים שלנו עצמנו. לכן, מרפאים/עוזרים המחליטים להפוך מודעים להשלכות אישיות מצדם מיטיבים עם כל הנוגעים בדבר.
מטרתו של המרפא היא לספק השתקפות ברורה בעזרתה יכול המטופל לקבל החלטות חדשות ומודעות. האמת היא תמיד מצב המודעות הכללי אותו אנו מחפשים. אם כמרפא או כמורה אתה משליך את הצרכים שלך על המטופל, המטופל שלך יכול בקלות לאמץ את הנושאים שלך שלא מדעת ולהגיב מהקוטביות הפעילה בתוכו. דבר זה מחליש ומבלבל אנרגטית את המטופל, וגורם או לכעס או לתלות-הדדית. לעתים קרובות דינמיקה זו היא לחלוטין לא-מודעת, גם בשעה שהיא מספקת את הדלק למערכת היחסים המעוותת שבין המרפא והמטופל. הדיאלוג הפנימי המבולבל של המרפא עשוי להישמע כך: "אני רק ניסיתי לעזור לך… איך אתה יכול להרגיש כך לאחר כל מה שעשיתי בשבילך? אתה פשוט קפוא, אף אחד לא יכול לעזור לך. איך אתה מעז שלא לראות עד כמה אני רב-ערך?" …ותגובות דומות אחרות. נתינת-יתר היא "תגובת הצלה" קלאסית ומובילה לשחיקה.
כמה כללי יסוד שיש לשקול:
- שאל את העצמי הגבוה האם נכון להציע לאדם מסוים זה, במקום או בזמן המסוימים האלה, תגובת ריפוי הולמת מצדך. סרב בשעת הצורך, וקבע מה כן מהווה תגובה הולמת. סרב להציע תגובת ריפוי בכל פעם שהעצמי הגבוה שלך מסמן שהמטופל אינו מסוגל לאחריות וליושרה אישיים במידה שתהפוך מערכת יחסים לבלתי רצויה או לבלתי מועילה.
- הימנע משחיקה. התחל לעבד מערכת שתקבע גבולות אישיים. פתח רגישות פנימית בכל הקשור לצרכים שלך במנוחה, זמן שאתה נמצא לבד, והתחדשות אישית. פתח רגישות שתאפשר לך לזהות מתי אתה "נשאב" על ידי מטופל נזקק. הערך מחדש את הצרכים האישיים שלך לעתים קרובות תוך התייחסות לכמות המטופלים שאתה מסוגל להתמודד עמה.
- אינך יכול לשנות אדם או לעזור לו כל עוד הוא אינו רוצה להשתנות או לקבל עזרה. ריפוי ושינוי חייבים להיות בחירה שבה בוחר המטופל. מטופלים מסוימים בוחרים שלא לנוע אל מעבר לדפוס קרמתי מסוים. אין משמעות הדבר שאינך מסוגל לעזור להם, אולם, כאשר קיימת התנגדות מסוימת, השינוי יכול להתרחש כאשר המטופל מעוניין להשתנות ולהשתפר. הענקת עזרה תהיה תמיד יעילה יותר כאשר רצונו של המטופל לקבל עזרה נקבע בראשית הטיפול וחוזר ומאושר לעתים קרובות.
- אחריות-עצמית מצד כל המעורבים: המרפא אחראי כלפי הגישה שלו לריפוי, והמטופל אחראי לגבי רמת השיתוף הפעולה שלו ורצונו להירפא. שניהם אחראים בכל הקשור לתוצאה. התוצאה היא יצירה משותפת. המרפא/העוזר היעיל ביותר הוא זה אשר מקבל אחריות מלאה כלפי ההתפתחות הרוחנית שלו, בריאותו ורווחתו. ככל שאנו הופכים שלמים יותר וכנים עם עצמנו, אנו הופכים יעילים יותר בבואנו לסייע לאחרים.
רשימה להבחנה בין התנהגויות של "מרפא/עוזר" בניגוד להתנהגויות של "מציל"
מציל:
- מעניק גם כשלא התבקש
- אינו יוזם שיתוף פעולה
- מעניק יותר ובמשך זמן רב מהדרוש
- חסר-רגישות לקצב
- אינו מבקש משוב
- חש טוב כאשר התוצאות טובות
- חש רע כאשר אינו מתקבל היטב
- מתנגד למשוב
- שוקע בביקורת-עצמית תבוסתנית
מרפא/עוזר:
- מאזין לבקשה
- מזמין הסתכלות פנימית ומחכה לתשובה
- מעניק רק את הדרוש
- יודע מתי לעצור
- מרוחק, מעניק ללא ציפיות
- משתוקק ללמוד מההתנסות
- פתוח למשוב ערכי
- פתוח לשיפור מיומנויות
רשימה להבחנה בין "אנרגיות" של "מרפא/עוזר" בניגוד לאנרגיות של "מציל"
מציל:
- אינו קשוב לתגובות פנימיות
- חסר מודעות לתחושות גוף
- נמנע מכאב/תגובה אישיים
- מבלבל בין תגובותיו לבין אלה של המטופל
- נשלט על ידי תגובותיו שלו
- אינו מזהה "כפתורי הפעלה" (triggers)
- מאפשר למטופל לשאוב אנרגיה
- אוהד את הדרמה של המטופל
- בעל צורך כפייתי לתקן דרמה
מרפא/עוזר:
- מקבל אחריות כלפי תגובות פנימיות
- מודע לתחושות הגוף
- בוטח בתגובה פנימית
- צופה בתגובות פנימיות ומאמץ אותן
- מנתק עצמו מתגובותיו שלו
- מזהה מתי הופעל אצלו נושא אישי
- מציב גבולות בשעת הצורך
- מתנתק מהדרמה של המטופל
- בוטח בתהליך של גילוי האמת
אהדה-אמפתיה-חמלה
ההבחנה בין תגובות המבוססות על האישיות ותגובות המבוססות על הנשמה מאפשרת למרפא להשתמש בשירות הרוחני שלו כדי לקדם צמיחה אישית. תפקידו של המרפא עשוי לפתח פגיעות פנימית לנושאים אישיים בלתי פתורים.
אהדה היא תגובה המבוססת על האישיות. אהדה מתעוררת מכיוון שדבר-מה בתוך המרפא מזדהה עם הדרמה של המטופל. אהדה היא תגובה בעלת רטט נמוך יותר מכיוון שהיא מאשרת את מודעות הקורבן של המטופל, מחזקת אשליה ומעודדת את עמדת האגו. למשל משפט כגון: "אוי, מסכן שכמותך…" מכין את הבמה להתפלשות בתוך דרמה. אהדה מעניקה את מרכז הכוח למה שאינו האמת. תחושת רחמים כלפי מישהו רק מחזקת אצלו את התחושה שהאשליה שלו אמיתית.
אמפתיה היא הצעד הבא לקראת מודעות. אמפתיה היא שילוב של תגובת אישיות ותגובת נשמה. כאשר המרפא הופך רגיש יותר ויותר מבחינת הרטט, גוברת יכולת החישה. כאשר האמפתיה מופעלת, את הכאב שמרגיש המטופל מרגיש וחולק גם המרפא. זאת מכיוון שלמרפא יש נושאים בלתי-פתורים דומים שהופעלו. אולם, עם התגובה האמפתית, מודעות מצד המרפא מאפשרת אובייקטיביות והמרפא אינו מזדהה אז עם הדרמות של המטופל. במקום זאת, המרפא מעבד באופן מודע את הנושא, על ידי כך שהוא שומר על מיקוד של העצמי הגבוה. ניתן לפתח אמפתיה כאומנות ריפוי כאשר היא נעשית באופן מודע ומיומן לחלוטין. אמפתיה מיומנת מתכווננת לכאב או לנושאים הבלתי-פתורים של המטופל ומחקה תגובה, תקשור או גילום של האנרגיה או המידע של הבעיה. התאמה אמפתית של אנרגיות יכולה לסייע לאנרגיות מגובשות להיפתח ולעבור, ולאומץ לצאת החוצה.
חמלה היא הצורה הגבוהה ביותר של תגובת הריפוי. במצב החמלה, המרפא נשאר נוכח לחלוטין ומחובר למטופל, מקרין כלפיו אהבה ומחבק אותו באהבה. חמלה מזהה ומבינה באהבה את הכאב, אך לעולם אינה מאבדת מודעות לכך שהכאב נגרם על ידי אשליה. מצב החמלה של המודעות מנותק לגמרי מנושאי המציאות של האישיות. החמלה מחזיקה ומקרינה מודעות ברמת הנשמה.
