שלי שרון

דצמבר 2014

עריכה לשונית: סמדר ברגמן

 

הפיניקס פרשה כנפיים וחשפה את גוני האש של נוצותיה במעופה אל הקן. זה זמן מה שהיא עומלת על טוויית הקן. המקום שבו תצית את עצמה מחדש מתוך אפר ועפר. הידיעה הפנימית של העת הנכונה ללידה מחדש היא תכונה עתיקה וטהורה. הפיניקס יודעת מתי לזנוח את הישן, לכלות אותו באש התשוקה לחיים חדשים, למחזור חדש. בטוויית הקן היא עוסקת באמנות המקודשת של כוח החיים. כוח זה שוכן בכל יצור חי, הוא זמין לאלה שמחוברים אל הקול הפנימי, קול תשוקת האש. מקור השפע.

הקול שלי

כמה קולות מתרוצצים בתוככם כמו אש חסרת מעצורים. הקול חברתי, הקול ההורי, קולות השכנים, המורים, הזרים. יש גם את  הקול הגברי והקול הנשי. הקולות מסתובבים כמו רוחות רפאים. כיצד תשמעו את הרוח אם אינכם מקשיבים לעצמכם? האם אתם מסוגלים להבחין ולמיין מי הוא מה? היכן המקור, היכן קול היצירה והבריאה? אם הייתם מקשיבים לקולות, מה הייתם מגלים על עצמכם?

בליל הקולות כולם יחד יוצרים מקהלת זיופים שגורמת לכם לעיוותים. אלו הם המחלות, האסונות והמלחמות שאתם חווים. אתם מתחבאים מפני הקול האישי שלכם כשהרוח מצלצלת בפעמון ומעמידים פנים כאילו לא הייתם בבית. הקול הייחודי של העצמי הוא הצליל האנרגטי היחידי שדרכו ניתן למצוא שקט ומרפא לכל סוגיה, מענה לכל משאלה ובקשה הטמונות עמוק בלבכם.

על מנת לזהות את הקול האישי יש לנפות את שלל הקולות. להמית גם את הקולות החיצוניים שנראים כמזינים וכנכונים. מה שימצא הולם בתהליך ההתחדשות יתמגנט חזרה אל לבכם ללא מאמץ. כי הלב הוא מחוז הקול העצמי והוא יודע את זימרת הקול המקודש, זו המרטיטה את הלב. רטט הלב הוא פריטה על מיתרי הקול האישי, ושם חבוי האוצר הייחודי שלכן, אתן.

ביצת הזהב

הקשבה לקול האישי היא תנועה של הרחבת המודעות. זוהי דרך מקודשת המובילה באופן אורגני למיון, להבחנה, לסינון ולשכלול של העדפות, יכולות ומשמעויות בחיים. כשהקול האישי בוקע מגרונו של אדם, אתם יכולים להקשיב, להתחבר ואף להתדיין גם כאשר הדעות והרעיונות המובעים אינם הולמים במאה אחוזים לרעיונות שאתם נושאים. האוזן הפנימית שלכם מיומנת בזיהוי הקלסיקה האישית, גם כאשר אתם עצמכם אינם מתרגלים את הקלסיקה שלכם. היא מהדהדת עמוק בתודעתכם והגלים המוחזרים באמצעות שדה רטט הלב, שדה הרגש, מספקים לכם כלי המתאים להבנה והתרחבות.

לא ניתן לקבל אישור חיצוני על הקול האישי. לא משנה עד כמה מיומן המומחה. כי הקול האישי הוא כוח ייחודי שרק את ואתה תוכלו לזהות בעצמכם. רק את יכולה לחשוף ולהטיל את ביצת הזהב. כל אישור שתחפשו לקול האישי הוא עוד קול חיצוני שתוסיפו לבלילה הדייסתית שמאבדת את טעמה המתוק. זהו את הקול האישי שלכן. הוא קורא לכן כמו החלילן מהמלין, מנגן מנגינה מוכרת ומפתה הבוקעת מסבכי היער החשוך של הטבע הפראי, וקוראת לכן לבוא. בואו הביתה.

זמן לידת הטבע הפראי

הלידה מחדש, כמו סיום ותחילת מחזור, היא אל חיי נשמתכם. חיי על-זמן. את הקונספט הזה שאתם קוראים לו זמן, אציע לרגע להחליף במילה ״חוצץ״. שהרי הזמן על פי חוקי הקונספט האנושי מתנהל ומתפקד כחוצץ. הוא יוצר הפרדה רעיונית בין מה שקורה ברגע זה לבין מה שלא. חוצץ שכזה לא מאפשר לשני אירועים להתקיים באותו זמן. שהרי בנקודת ההווה הקטנה ביותר יכול להתקיים עבורכם דבר אחד בלבד, כפי שכשיש לילה אין יום, וכשיש יום אין לילה.

נסו למתוח בדמיונכם את נקודת ההווה הקטנה הזו, פוטון האור העכשווי הזה החודר לתודעתכם, ומתחו אותו כמו תסריט של שובל אור. השדה שנוצר מהמתיחה הוא משל להווה מתמשך. ובעודכם שוהים בהווה המתמשך, נפלו ללא מאמץ המחיצות והחוצצים. זהו זמן שאינו מציית לחוקי הזמן האנושי.

כל אדם חי הוא בעל נשימה ולפיכך בעלת גישה לחוויה מדעית-בלתי-אמצעית שמתוכה נוצרת הבנה של הלב. בעת הצפייה בנשימה יש צופה ונצפה. זוהי חוויה של פיצול. עצם הצפיה היא פעולת חציצה. הצופה הוא מנוע המודעות של התודעה. הנצפה הוא כלי הנשיאה, הגוף הפיזי ונושא החוויה. חוצץ נוסף.

במקום שבו מתקיים פיצול, ישנו מרווח. מרווח זה הוא חופש מן הידוע, מקום מושבה של התודעה. כאשר אין פיצול, האנרגיה נאספת ומתכנסת לנקודה האנרגטית הגבוהה ביותר, אנרגיה ללא מרווחים. אנרגיה ללא מניע, המוצאת את נתיב פעולתה באופן טבעי ויודע.

כל המרקם הקוונטי הזה שוהה בנשימה אחת. חיים שלמים ומלאים מתקיימים במחזור של שאיפה, נשיפה ושהייה. הזמן המחולק לימים, לשבועות ולחודשים הינו שרירותי, ואין בכוחו לשמר את האלמנטים הטבעיים שקיימים ללא תנאי בטבע. חלוקת הזמן ליחידות מוסכמות אינה מפצה על אובדן האלמנטים, ולכן לא ניתן למצוא התחדשות בהסתמך על מערכת מלאכותית.

המחזורים והעונות הושטחו למישור אחד בלבד – מישור של עשייה. שגרה. אין הבדל בין שגרת עבודה לשגרת מלחמה. מחזוריות החיים, המקום בו תחפשו את הפתרונים, יכולה להשען אך ורק על יסודות טבעיים – הזעה של רצונות ומאוויים; נשירת רעיונות קודמים, מאמצים ותחשיבים; שנת חורף של יצירה המתבשלת ומתרקמת מאליה, ללא הכוונה והפרעה; התפארות, שיתוף והוקרה.

השגרה מקדחת ופוצעת את אדמת הנשמה. מנפצת אותה לרסיסים ומשאירה אתכם יתומים מחושניות, נטולי יצירתיות. אל לכם לטעות ולחשוב כי יצירתיות היא נחלת מעטים, שניחנו ביכולת מורחבת של ביטוי מילולי, ביטוי אמונתי, רפואי. הביטוי היצירתי אינו בוחל, בוחן או בוחר. הוא קיים כשם שהרוח לא מפסיקה לנשוב. לעתים בעוצמה מוגברת ולעתים מוחלשת, אך הוא קיים בכל עת ועיתוי.

כשהפראי והטבעי נתפסים כגסים, בוטים ודחויים, המין האנושי סובל מבצקת רגשית. המוות והלידה מחדש הם התחדשות אנרגטית. הכוח ליצור, תחושת רעננות, יכולת קשב, שמחה, אהבה, כל אלו הם ביטויים של לידה מחדש מתוך הטבע הפראי. שימו לב כיצד אתם מאפשרים את קיומם של האלמנטים הללו בחייכם.

האש – רוח המלבה תדרי חומר

כשאתם מקיימים אהבה, גופכם חש את חום האש, את להט התשוקה. זוהי יציאה ממישור השגרה, זהו להט היצירה שהגוף מדבר באמצעות צבעו, דרך סומק התודעה. אין לכם מה לחשוש מיסוד האש. פחד מגילום האש הוא כפייה על תודעת הגוף ותודעת הנשמה לחיות ללא הרוח המלבה את תדרי החומר לכדי הבנה נעלה של הוויה יפה וענוגה. זוהי האורגזמה הקוסמית, זכות הגוף להתעלות. יסוד האש הוא הרוח המסיחה את העלים מדעת העצים ומשאירה את העירום טהור כביום הוולדו.

החושניות היא חשק לחיים. החשק להרגיש את החיים, לחוות את החיים, להתמזג עם החיים. החיים אינם המבנים שבניתם על פני האדמה, המכוניות שקניתם, האוניברסיטאות שלמדתם בהן. החיים הם יצור אורגני, כשם שהחושניות אינה רק ביטוי של מין בין בני אדם, אלא התענגות חושית ועל-חושית עם משבי הרוח. גשר ליצירת קשר עם העצמי. ביטוי פועם של העברת וקבלת מסרים מהאיברים הפנימיים, איברי היקום, חשכת רחם היקום.

זוהי הזמנה לאהבה עצמית, כזו המפרה את האני ואת העצמי הקורן, עירום ממסכות. זוהי התנועה פנימה שהיא תנועה להרפיית העצמי, לניקוי העצמי ולהכנת הבית הפנימי להגשה בבוא עת של פירות הנשמה המתוקים הטהורים והמלבים, תמצית הנשמה.

קילוף הקולות

היכן מתחילים לקלף את השכבות מעל הקול הפנימי? כיצד מגיעים אל האוצר החבוי במעיינות העמוקים התת קרקעיים של הנפש? ומהי בכלל הנפש הפראית הבלתי נראית הזו, החבויה בתוכי כמו מפלצת חושך מתחת למיטה? ובכל פעם שמתקלפת לה קליפת פלסטר עבה ונדיבה, נשמע קול צווחה מעיקה. האגו המסורתי החברתי צועק מפחד פן יאבד כל אחיזה. יאבד את צורתו ודמותו שספרים רבים נכתבו עליהם. ועל מה יכתבו ספרים עכשיו? בהעדר צורה, בהעדר מוסכמה, ארון קבורה. מי יספק את התחליף? מי ייתן את הקול המוביל?

לקלף את הקליפות מעל הקול האישי, מעל הטבע הפראי, להתמזג עם העונות, להתמסר לידיעת הפיניקס שמעלה בלהבות את מה שתם, מבלי לחשוש, כשם שעונה לא מפחדת להסתיים מחשש שלא תחזור שוב לעולם.

עונת הלהבה

האם תוכלו לנכס לעצמכם את הברק או את הקשת? האם זרע התפוח מתכחש לעץ ולחיים שבתוכו, מתעלם מפוטנציאל היצירה האישי שלו או מסרב לו? כך גם יסוד הלהט של נשמתכם. היא בוערת כי זהו טבעה. ניתן רק להתקרב אליה ולגלם אותה בגוף. אם תתעלמו מפוטנציאל היצירה שלה, היא תמשיך להתקיים בשדה הפוטנציאלים הרוחי, עד אשר תזמנו אותה להתגשם ולמלא את עצמה.

העונה היא החברה הטובה של הנשמה. מאפשרת לה ללבוש ולפשוט צורה, בלי שיפוט, כאוות נפשה. מספקת אוזן קשבת ועצה טובה. הכל בקצב הנכון, המסונכרן והנאמן. היא מבייתת את הלמידה הנחוצה בהעמקת שורשיה אל תוך מעמקי הנשמה, שם מתחוללים רפואה, הזנה וקסם של יצירה. אל תתכחשו אל החורף כשהוא בא. אל תמנעו מעצמכם להשתזף בשמש המחייה. אל תפחדו לזהור כעץ סתיו עטור עלים בשלל צבעים.

אלת החושך והאור

הנשיות היא מרכז הלהבה. היא הכוח המושך אותנו פנימה, מהפנט אותנו אל נבכי החשכה המבארת. הגבריות היא האור העוטף הקורא לנו מעלה. הוא הכוח המזנק אל רחם היקום, פורץ ומתפרץ כמו גיצי הלהבה. התוכלו להפריד בין גוני הלהבה? בין פנימיותה לחיצוניותה? הכיצד תוכלו להפריד בין הנשיות והגבריות המקיימים יחד ומשרתים יחד את יסוד הלהבה?

הגוף הוא יצור רב לשוני. הוא מתלבש ומתפשט כמו העונות. בשיח הרוח והעצמי אתם משוחחים בשפה רב-ממדית. כשטיפות הגשם מתנפצות על החלון, הן לא מתנצלות, ואף אחד לא מרגיש צורך לתרגם אותן. כשהערפל יורד על הרחובות הצרים ומסתיר את שכונת העצים, אין שאלה על תפקידו של האור.

קולכם האישי מבטא את הרוח שאינה תלויה בדבר, נקייה מקליפות, לא בשטחי ולא בעמוק, לא בעני ולא במפואר. לדבר את העצמי זה לתקשר את הקול הנשמתי, שאין לו צורך להתנשא ולהקטין או להיות נשלט ומנוהל. הקול העצמי הוא השלם, המזין והמוזן, המקדש והמקודש, האלוהי והמאוחד. הוא בוער בלהט הלהבה הכחולה שבמרכז, ומתפשט אל עטרת האש הכתומה האדומה. יחד, כמו הרוח והעצמי, קוטביות מודרכת בהדרגה להרמוניה.

אם אתם חפצים בשינוי, אם אתם חווים שינוי, שואלים את עצמכם לאן כל זה הולך, כיצד להתמודד, דמו בנפשותיכם את גרעין התשובה יושב זקוף במרכז הלהבה, כמו עוצמת הפיניקס שאינה יכולה להפגע מלהט הארועים, אלא היא משתמשת בו. האש מייצגת את שינוי התפיסה הרדיקלי המביע את עצמו ברחבי העולם, את גילוי סודות הגורל, מסתורי הבריאה, קבורה כאפר מצמיח מתחת לשגרה.

דרך הלב

ללב צבעים ורבדים רבים. האם אתם יודעים להשמיע את הפחד שבכם? האם אתם יודעים להרגיש את השמחה, את היאוש, את התקוה, את ההתלהבות או האכזבה? אילו צבעים אפשרתם בפלטת הרגשות שלכם? האם תוכלו להסתכל על הפלטה הזו ולומר בשקיפות מה אתם מסוגלים לשקף ומה לא? האם תאמרו בקלילות למי שאתם אוהבים – אני אוהבת אותך.

כדי להשמיע את הקול האישי, אין ברירה, תצטרכו לעבור דרך הלב. הקול האישי הוא לא אגוצנטריות מתנכלת. זו החבירה אל תהליך ההתעלות של הפלנטה. כי השתתפות בתהליך שינוי הפלנטה היא בחירה אישית. ובחירה אישית היא היכולת לבטא את הצרכים והרצונות הייחודיים של כל אחד ואחת מכם. וכדי למצוא את הביטוי האותנטי של הצרכים והרצונות תהיו מוכרחים לעבור דרך הלב, מרכז העצמי המוטבע שלכם. דרך רשת הקשרים התודעתיים ששוכנת במרכז הפועם.

החשכה היא אינה עוד מטפורה אותה ניתן לגלגל על לשון מתוחכמת במילים. החשכה באה אליכם דרך הרגשות, דרך הלב, דרך המחסור או הכאב או המצוקה ולו הקטנה והיומיומית ביותר. שימו פעמיכם אל תוך לבבכם ותנו לחשכה להאיר אתכם, להאיר את תודעתכם. תנו לחשכה להנחות אתכם בחשיפת השורשים הפנימיים של המקורות הקיימים. אלו שנסתרים מעיניכם כשאתם נושאים את המבט החוצה מתוך חלונות בנייני האגו.

ריקוד האש

להפקיד את התקווה את האהבה ואת האמונה בשהייה. בין נשימה לנשימה, בין שאיפה לנשיפה, ישנו מרווח. זהו מרחב אינסופי, של שקט והכלה, שם האהבה, התקווה והאמונה מתקיימות באחווה ובהרפיה מאחיזה בעצמן. או אז העצמי יכול לצוץ, ממש כיש מאין, מאפר שריפת הנוצות והלהבה הפנימית של הפיניקס המפוארת שאתן. של נשמת הציפור שיודעת מעוף מהו, שיודעת היכן למקם ולבנות את הקן, בינות ענפים חשופים מזהויות ירוקות או פירותיות. בינות שמים וארץ מחוברות וגם מנותקות.

בהשהייה בה לא קורה כלום והכול מתרחש. בשהייה בה פוטנצאילים רוקדים את ריקוד האש. הרוח מסתחררת, האש מתנופפת והנה אתם נולדים מחדש, מתוך האהבה, התקווה והאמונה השוכנות בקדושת השהייה.

המשאבים עליהם נשען האדם מדלדלים. מים, צמחים, בעלי חיים ואפילו חמצן, הפכו למשאבים נדירים, מזוהמים ויקרים. ממשלות, מבנים חברתיים, משענים כלכליים מתמוטטים, מתפוררים ואינם אמינים. מהו המסר תשאלו? מדוע עלינו לחצוב בלהבות ? האם שמתם לב כיצד האירועים הללו מפנים אתכם, ואם נדרש אף מאלצים אתכם, לבסס מקורות משען אחרים? מקורות אלה תמצאו בפנים. בתוך העצמי המקודש שלכם עצמכם. אם חוויתם מחסור חומרי, מחסור בכסף, אין משמעות הדבר מחסור בשפע.

שפע הוא התרחבות ולשם כך נדרשת תנועת התכנסות. זהו ניעור מהצורך באישורים, התבודדות לטובת התעצמות, אישית וקולקטיבית. ההתכנסות פנימה מאפשרת הקשבה לגחמות הנפש המתנהלות ללא צורך במחשבה מקדימה. המורה, המנהיגה, המובילה, אותה אתן מחפשות, היא היא המעיין ואותה ניתן למצוא בצלילה אל המעמקים, במקום בו לא שומעים דבר מלבד פעימת לבכן ונשמתכן שלכן. זהו שפע אהוביי.

כשהמעיין הפנימי שלכם יזרום, אין עוד צורך לכרות בור וללקט מי גשמים ארעיים. כשהמעיין הפנימי זורם האהבה העצמית קורנת בחוזקה ובבטחון של שלום. השפע נמצא בפעימות קולכם האישי הייחודי, בחושניות קוסמית היוצרת באופן טבעי.

האדם חושב עצמו לרוב כחסר יכולת להשפיע ברמה הגלובלית. מה ״אני״ כבר יכולה לעשות כדי להשפיע על העולם? כל אחד ואחת שחושפת את הקול האישי שלה מאפשרת שקיפות. שקיפות הלב היא ביטוי של שפע. זוהי עשייה אישית המתעלה לרמה גלובלית. צאו אל הטבע, הנחלים והיערות, תורו את רחובות העיר או התגלגלו על האדמה הלחה או החמה, וגלו את השפע האותנטי שקיים בשהייה ובהשהייה.

קדשו את עצמכם בפנימי ובאלוהי, מצאו אתכם במתחת ובמעל, במרכז ובמעטפת. חברו וחיברו אל יסוד האש, אל העצמי.