לי קרול מתקשר את קריון מול קהל
טוטווה, ניו ג'רז'י, ארה"ב
9 ליוני, 2013
תרגמה משמיעה: כרמית יודוביץ-כהן
עריכת תרגום: סמדר ברגמן
ברכות יקרים אני קריון מהשירות המגנטי.
שוב זז שותפי הצידה. תהליך שהוא כבר מורגל בו כעת. אך לפני שני עשורים, היה זה תהליך שהוא לא היה עושה אף פעם. ועליכם לשאול את השאלה, כבני אדם, מה ההבדל בין אז להיום? במוחו, בנפשו, באינטלקט שלו, בחלקים בהם הוא מבחין בין נכון ללא נכון, בחלק שבו קיימים עשה ואל תעשה. והתשובה מצוייה… בכל המרכזים שסביב הליבה.
בדיוק הזכרנו זאת, אתם "נכנסים" אל תוך מה שקרוי מרכז הלב והליבה, ומה קורה? איך תתארו זאת? זהו מרכז האמת, הליבה של מי שאתם, מקום שבו כל הדברים ידועים. יש שקוראים לכך "הילד הפנימי", שמייצג את התמימות, את הנאיביות אם תרצו, של ילד שהולך אל מקום שבו אין שום דאגות, שבו הכל נעשה בעבורכם, ופשוט אין שם פחד. וזה המקום שבו מתקבלות ההחלטות. אך כדי להגיע לשם דרוש זמן רב.
מה שהתרחש בעבר באקאשה שלכם עוזר לצייר תמונה. התמונה שמצטיירת לעתים קרובות לנשמות העתיקות היא כזו ששומרת עליהם אפילו מפני "כניסה" אל תוך הליבה. משום שהם יודעים באופן אינטואטיבי שאם יבקרו את ליבת ישותם, הדבר יהיה מסוכן. אך שם מצויה האמת! והדבר מביא בני אדם רבים שהינם נשמות עתיקות להרים ידיהם ולעולם לא ללכת לשם.
ולכן זהו תקשור קצר וקטן על נושא זה. על הדברים שאותם תוכלו לעשות, נשמות עתיקות, שיהוו זרז ל"שינוי משחק". לציור מחדש של התמונה.
הצעד הראשון על מנת לתבוע לעצמכם את הערך העצמי שלכם, הוא "להיכנס" אל תוך הליבה, כיוון שזו הליבה של אמת הנשמה. היא יודעת הכול. שם אתם נרגעים בזרועות האלוהים. והנשמה העתיקה היתה שם פעמים רבות. לשם אתם הולכים כאשר אתם בצרה. לשם אתם הולכים כאשר יתכן ואתם עומדים בפני המוות, כאשר אחרים סביבכם מחליטים שהוא מגיע לכם בשל אמונותיכם. זה הדבר היחידי שאתם יכולים לעשות על מנת שלא תחושו בכאב.
כעת אתם יודעים מדוע חלקכם לא רוצים לבקר שם – בטוחים ומוגנים בזרועות האלוהים. הנשמות העתיקות מפחדות מכך. אפילו אלה שיושבות בכיסא, אינן "שם" באופן מלא ומוחלט. כיוון שהדבר מייצג את הנושא המרכזי, את מקור הפחד מפני ההארה.
ואני רוצה לומר לכם, יקרים, שהיינו אתכם בכל פעם ופעם. אני רוצה לומר לכם שאני יודע מה עברתם. אני רואה זאת בבהירות רבה ואיני יכול להאשים אתכם ולו במקצת על היותכם זהירים בטרם אתם נכנסים לשם. על רצונכם לעצור, להתבונן ולשאול: "האם אני מתכוון לכך? האם כדאי לי לפנות לשם? מה יקרה אם אלך לשם?"
מה שישנה אפוא את "המשחק" הוא שכנוע עצמי שלכם שמשהו שונה הפעם. הדבר יעזור לאחדים שאוהבים לדמיין ולאחרים – להתחיל באמונה חדשה.
אז הבה נתחיל בתקווה. כולכם מבינים מהי תקווה. זה משהו שאתם יודעים שעוזר לכם לברוא ולהגשים. הנשמה העתיקה יודעת היטב כיצד לברוא ולהגשים. אתם מגשימים באמצעות אנרגיות שיוצרות סינכרוניות לעצמכם ולאחרים. כך שבכל מקום בו אתם הולכים, רובכם רגילים ליצור אנרגיה שהיא תקווה.
וזה הזרז לשלב הבא שהופך לאמונה. אלו מונחים שכרוכים בהגדרות של מודעות. הם נושא לגרסאות ולמחלוקות, אך כולם מובילים את הנשמה העתיקה למקום אחד – אל דלת הליבה. אם תקישו על הדלת, מה עתיד להתרחש הפעם?
אני רוצה לצייר לכם תמונה, כך אנו רואים זאת. אני רוצה שתתבוננו בנתיב חייכם, אני רוצה שתראו אותו כפי שאנו רואים. אני רוצה שתראו דרך שכאשר אתם מתבוננים בה אחורה היא אינסופית, הדרך שממנה הגעתם ושבה פסעתם בזהירות במשך אלפי שנים.
התכונה של הנשמה העתיקה היא שהתעוררתם לפני זמן רב לאמת של האלוהות שלכם. יתכן ואין זו האמת המלאה. חלקכם התעוררו פשוט ליכולת להגשים. חלקכם התעוררו לאמת רוחנית שהובילה אתכם אל ההנהגה, הכהונה, זקני השבט, איש או אשת רפואה, מכשפה [צוחק], כל שם שבו רצו לקרוא לכם.
ויותר מכך, השלב הבא היה בידוד. איש הרפואה תמיד חי בשולי השבט. חברי השבט ביקרו אתכם כאשר נזקקו לעזרתכם ואז עזבו אתכם מאחר שאתם קצת מוזרים. ובעבור חלקכם זה ממשיך להתרחש. וזו הדרך, רחוק ככל שאתם יכולים להתבונן. תקופת חיים אחת אחרי השניה שהיו מלאות בנושא אחד עיקרי – לשרוד את ההארה.
תקופות חיים רבות התעוררתם אך ורק על מנת להיסגר שוב במהירות. אתם עושים זאת מספר פעמים וזה הופך להיות הזיכרון האקאשי שלכם. ואין התפתחות. אין התפתחות אז אין מעורבות וזו הופכת להיות דרך חיים. אך הדבר השתנה בתקופת חיים הזאת, משום שהאנרגיה החלה להשתנות. והנה אתם יושבים שוב בכיסא ותוהים פעם נוספת "האם זה בסדר".
אני רוצה שתדמיינו את הדרך הזו. זו דרך חשוכה. דמיינו זאת, שהדרך בה אתם מתבוננים שממנה הגעתם, תסתובבו אחורה הסתכלו עליה ודמיינו אותה ביחד איתי, היה עליכם להישאר במרכז הדרך כיוון שהיו ידיים מושטות מהצדדים לגעת בכם. חלקם רצו מה שהיה לכם, חלקם רצו להיפטר מכם. לכן הלכתם במרכז הדרך והיה עליכם לעשות כל מיני דברים על מנת לשרוד.
הדרך גם אינה כה רחבה. כך אנו רואים זאת. שרדתם את ההארה. מנקודת המבט של החיים, של הגוף הפיזי, חלקכם עשיתם זאת פעם אחר פעם ובכל זאת חזרתם. מנקודת המבט האזוטרית, כולכם שרדתם משום שאתם יושבים כאן.
מה ששרד הוא הליבה. ובליבה הכול כשורה. וכעת אתם עומדים שוב בפתח הדלת. עכשיו אני רוצה שתסתובבו באופן מטפורי ובמקום להתבונן אחורה, תתבוננו קדימה. ולפתע יש פיצול בדרך והוא ממש לפניכם. אם קיימים שלטים שמצביעים לימין ולשמאל, על המצביע שמאלה רשום: "כמו קודם" ועל המצביע ימינה רשום: "אהבת האלוהים".
אני רוצה שתתבוננו בדרך שמימין. היא חדשה. היא טריה. נבנתה זה עתה, יפה, רחבה יותר מכל דרך שאי פעם הלכתם בה. התבוננו באפשרויות המצויות כאן. אך יותר מכך, אני רוצה שתראו את הידיים שמושטות אליכם, הן שונות.
הדרך מוארת היטב והידיים שמושטות, לכולן יש שמות. והשמות הם: "ידידות", "סינכרוניות", "הצלחה", "ריפוי", "דרך חדשה". ואף אחד מהם אינו מסוכן. "הזדמנויות", "שלום על פני האדמה". וזה אמיתי.
וזו התשובה לאופן שבו יכולות הנשמות העתיקות לצייר מחדש את התמונה, לשכתב את החלק בהן שמפחד לנוע קדימה. עליכם לראות את התקווה שבצומת הדרכים. זה לא יהיה שוב כפי שהיה בעבר, איש אינו רודף אחריכם עוד.
למעשה, נשמות עתיקות יקרות, תהיה פתיחות הולכת וגוברת, לא לגבי הדברים שבהם אתם מאמינים, אלא למי שאתם. כשתצעדו בדרך החדשה ותראו את אלוהים בסובבים אתכם ותתחילו לנהוג ולהגיב אחרת, אנשים יתחילו לרצות את מה שיש לכם, כיוון שאתם שלווים.
האנרגיה של שנת 2013 עוסקת בנשמות עתיקות. אנרגיה זו תתחיל לבקר את הפלנטה בקרוב ותהיה זו אנרגיה של שינוי ותמורה. נחשו מי כבר עבר דרכה, מוכן אליה ועומד מואר ושלו בשל כך – אלה אתם. בדרך החדשה. נשמות עתיקות ששוב אינן פוחדות. נשמות עתיקות שמבינות את התמורה העומדת לפנינו.
לפנינו, כיוון שאנו איתכם בכל הדברים.
כך שהנשמות העתיקות הופכות להיות יותר מאשר המרפאים, המתקשרים, הקוראים, המייעצים. הנשמות העתיקות הופכות להיות הדוגמה. אתם תקבצו סביבכם אנשים להם לעולם לא תצטרכו לתת ספר של קריון או לומר להם במה אתם מאמינים. הם יוכלו לראות זאת. הם יחקו זאת. משום שכאשר הם מחקים אתכם ואת מה שאתם עושים, גם הם יגלו את ליבותיהם. תוכלו לומר שזה "חלק מהחבילה".
להלן ההנחיות: האם אתם מהרהרים על גלי הגאות השחורים שסבבו אתכם? האם כך אתם עושים? האם אתם מפחדים מכל הדברים סביבכם שעומדים "לתפוס אתכם" או שהינם "רעים לכם" או "שאינכם יכולים להבין"? האם אתם פשוט עומדים לפנות אל הדרך השמאלית, כהרגלכם תמיד? או האם תרצו לוותר על כל זה?
כשתפנו ימינה והאור יתחיל להאיר, הסינכרוניות של הדרכים תתחיל לקחת אתכם אל מקומות שיהפכו חלק מהדברים בהם אתם מהרהרים לפתרונות, לא להרחבה של הבעיות. הגיע הזמן לפתור את הדילמה של הנשמה שלכם. כמה זמן אתם מבזבזים בדאגה? כמה אנשים אתם חושבים מעוניינים להיות בחברת דאגן? כמה אנשים תמשכו כשכל מה שאתם מציעים הן "חדשות רעות". יקרים, אני חושב שאתם מבינים את דבריי.
להיכנס אל הליבה, כך עשו המאסטרים. ואני שוב משתמש בדוגמה. מיהו המאסטר המועדף עליכם? היו רבים על הפלנטה הזו שהתהלכו וניתן היה לראות את חדוות האלוהים בעיניהם בלא קשר למה שעתיד היה לקרות להם, יום אחרי יום, ואתם רציתם להיות בקרבתם. אלו שסיפרו על ההיסטוריה של מאסטרים אלו, סיפרו שבעלי החיים הלכו אחריהם, שהפרחים התכופפו לכיוונם בעוברם, כיוון שהם שהו בליבה שלהם. רציתם ללכת אחריהם ולהיות לידם משום שלא היתה להם שום אג'נדה. כל שהם רצו היה שאתם תרגישו אהובים ושלווים. לכן קוראים לכך הילד הפנימי, משום שזו האנרגיה האמהית, זו האנרגיה של גאיה, זו האנרגיה של אלוהים.
אם כך, נשמות עתיקות, באיזו דרך תבחרו? אני רוצה שתחשבו על כך לאחר שתעזבו חדר זה. משום שכאשר אתם בוחרים בדרך הימנית, אתם מנקים את התמונה. וכל הדברים שעד כה היו איומים, נוראים וחשוכים ומנעו מכם להתעורר באופן מלא, ייעלמו. כיוון שאנרגיה זו לעולם לא תתמוך בהם.
זוהי תקווה. זו הליבה. זה בן האנוש החדש בגוף הנשמות העתיקות.
וכך הוא.
