המשל על הא וקופסת האמונה שלו

לי קרול מתקשר את קריון מול קהל

בילינגס, מונטנה, ארה״ב

29 ביוני, 2013

תרגמה משמיעה: כרמית יודוביץ-כהן

עריכת תרגום: סמדר ברגמן

 

תורגם ישירות מקובץ האודיו, ולא מהתמליל הרשמי שקריון ולי קרול עורכים ומוסיפים לו.

ברכות יקרים, אני קריון מהשירות המגנטי. אחת השאלות שנשאלו בעבר, בימים שבהם שותפי ואני התחברנו לראשונה, הייתה: “מה הסיבה בשלה הגעת?” ואם לא שמעתם את זה בעבר יקרים, חשוב שתדעו. משום שהתודעה הפוטנציאלית אליה פסעה האנושות עתיד הלשכתב את ההיסטוריה, ולשכתב את הפוטנציאלים של ההיסטוריה ולשנות את הנבואות ההיסטוריות על העתיד לבוא.

הרוח, שאתם מכנים בשם אלוהים, אמורה לדעת הכול. אך הרוח, שאתם מכנים בשם אלוהים, אינה יודעת מה אתם עתידים לעשות באמצעות הבחירה החופשית. ולכן אתם קוראים לזה “מבחן”. אין זה מבחן של האנושיות שלכם, אין זה מבחן של הנשמה שלכם ואין זה עניין שיפוטי. זהו מבחן או ניסוי של הפלנטה.

ואתם לוקחים בו חלק. חשבו על עצמכם כעל ביטויים בחלוקים לבנים המבצעים את הניסוי באמצעות המודעות שהגעתם איתה והמורכבויות שפיתחתם במשך הזמן. אם יעזבו אתכם לנפשכם, ללא הידיעה מי אתם, מה יקרה על הפלנטה? אתם תיכנסו לממד השלישי ותישארו שם, לאן היא תלך? לאן יגיע רטט הפלנטה והאנושות, אם לא תדעו את מה שאני יודע.

כך שזהו ניסוי של המודעות של הארץ, שלכם, והוא הוגן. וזה מה שאתם עושים.

ואני הגעתי בשל מה שעשיתם ויש רבים כמוני. לא הייתי מגיע אלמלא כן. אך את הפוטנציאלים של התמורה שלפניכם כבר ראינו בעבר. ובמשך עשרים וארבע השנים האחרונות כל המידע שהועבר באהבה, במטרה להכין אתכם למה שאתם עושים עכשיו. לעזור לכם להיאחז במה שיש לכם. לתת לכם תקווה שיש תכלית ותשובה לפאזל. וזו הסיבה בשלה אנו כאן. וזו הסיבה בשלה אנו נשארים כאן. משום שאתם מתחילים לזרוע את הזרעים וכאשר תראו אותם נובטים, האנרגיה תתחיל שוב להשתנות.

אלו הן מטפורות על העתיד לבוא, על המהות האמיתית של האלוהים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתוך בן האנוש. הדרך היחידה שבה תוכלו לראות את אלוהים על פני האדמה היא באמצעות בני האנוש. ידעתם זאת! כך שהדבר קיים בתוך ההתגלויות שלכם, כנשמות עתיקות ועובדי אור, שנושאים את הויזואליזציה ואת ההפעלה של תפיסת האלוהי. זה תלוי בכם.

כך שמה שאספר כעת, לא באריכות אך באופן משמעותי ומעמיק, הוא משל נוסף. הראשון שניתן באנרגיה החדשה שלאחר 2012. המשל אינו עד כדי כך מיוחד במובן זה שמשמעויות המשלים זהות כמעט תמיד. אך הוא ניתן מפרספקטיבה אחרת ובנסיבות אחרות.

אבקש משותפי להתקדם לאט, כיוון שיש לנו הרבה מה לומר ובמהלך הדברים יהיו השתקפויות, וכוונתי לומר שאתם תראו את עצמכם. משל ספציפי זה לא מיועד רק לאוזניים הנוכחות בחדר. אלפים ישמעו ויבינו אותו. נתחיל.

הנושא של כל המשלים של קריון, הוא אדם, אך לא באמת. אנו מתייחסים אליו כאל “אה” משום שהוא הן זכר והן נקבה, לכן הוא “הא” [לא הוא ולא היא]. איננו מעוניינים ליצור מגדריות בבן האנוש, אך מאחר ואתם מתייחסים למגדר באופן אוטומטי נקרא לו “הוא”.

זהו הסיפור על הא וקופסת האמונות שלו. זהו סיפור שנועד לזמנים אלה והוא מלא בכוונה, בכבוד, בשיעורים, בהבנות ובהתעוררות. אני רוצה שתשמעו אותו באופן הראוי. בני האנוש אוהבים סיפורים. הבה נתחיל.

הא היה ילד שגדל במשפחה אוהבת מאוד. הוריו לקחו אותו למה שאתם מכנים “מערכת אמונה רוחנית מאורגנת”. הא נחשף לה בגיל מוקדם מאוד והיא הפכה לאמונה שלו. ובמהלך השנים בהן גדל, הוא למד יותר ויותר על כך. ובמהלך השנים שבהן גדל, הוא למד ליהנות מכך. כך שבמועד בו הא הגיע לבגרות הוא כבר היה “שקוע” במלואו באמונה זו. אנו קוראים לזה “קופסת אמונה”, כיוון שהיא היתה מוגבלת ובזאת אנו מתכוונים לומר שהיה מבנה סביבה.

בקופסת אמונות זו המסגרת כיבדה את אלוהים. לעתים המסגרת נחוצה לאנושות על מנת ליצור מערכת שבה הדברים מתקבלים על דעתם. וכך היה בקופסת האמונה שלו.

אביו סיפר לו בילדותו שיש כללים סביב אלוהים והא ראה את ההיגיון שבכך. הדבר היה הגיוני בעיניו משום שזה בדיוק מה שהוא היה מצפה שיתקיים סביבו וסביב חבריו. סיפרו לו דברים רבים. היו דוקטרינות ששרטטו את הכללים לדברים שריצו את אלוהים ולדברים שלא ריצו אותו. היו רגשות מנחים סביב מה שהיה הולם או בלתי הולם בחיים. היו כללים שיש לחיות על פיהם, שהיו הגיוניים ושהייתה בהם יושרה וכנות. ולאט לאט הא קיבל את כולם.

להא היו כתבי קודש איתם הוא הסתובב. כתבי קודש של הנביאים ושל נביאי הנביאים שהיו האורות המנחים בחייו והם היו הגיוניים בעיניו. הוא הסתובב עם גירסת כיס שלהם כל העת, על מנת שיוכל לזכור מה כתוב בהם. ברגעים בהם סגד הוא בחר את המאסטר והתפלל אליו.

הא היה מרוצה מאוד בקופסת האמונה שלו והסובבים אותו היו מרוצים ממנו. אך לקופסה היו את מגבלותיה. לא היו אלו מגבלות בעבור הא, אלא היו גבולות. אביו אמר לו “היזהר עם מי שאתה מתרועע, כיוון שאם הם אינם חולקים את קופסת האמונה שלנו, וכוונתי שאם אין הם מאמינים, הם יכולים להיות רק ׳לא מאמינים׳. ואם הם לא מאמינים יש להם את היכולת להכתים אותך, להשפיע עליך, אולי אפילו להוציא אותך אל מחוץ למערכת האמונה שלך והם מסוכנים”.

הא תמיד תהה מי הם היו. כילד מעולם לא ראה אותם, הוא ראה רק את חבריו למשחק. אך כשגדל הבין את מה שאמר אביו. בסופו של דבר, הא שגר בעיר קטנה במערב התיכון של ארה”ב, עם הורים חוואים, מצא את הנישה שלו למה שאהב לעשות. הא היה אדם מובנה שאהב מספרים. כך הא הפך למה שאתם מכנים “מומחה למספרים” או מנהל חשבונות, שעבד בעסק קטן בעיירה הקטנה. חמישים דקות נסיעה מהחווה בה גדל הביאו אותו בכל יום לעיר.

ושם פגש הא את אלו מפניהם הזהיר אותו אביו. השותפים שלו לעבודה איתם עבד במשרד מרובע קטן, שבו היה מוקף בגברים ונשים רבים והוא הבין שהם שונים. והוא היה חשדן וזהיר. הוא לא הבין למה הם אמרו את הדברים שאמרו, נשאו את שם האל לשווא, הוא לא הבין את ההפקרות שראה, הוא לא הבין את חוסר הכבוד לאל שראה באישיות שלהם, הוא לא הבין את השתייה, הוא לא הבין את הדברים שהיה ברור כל כך שאינם שייכים לאלוהים ואינם בקופסה שלו.

והוא היה נסוג אל בין אלו שהיו כמוהו, שישבו ושסגדו וששרו את השירים על פאר האלוהים, הם היו יפים כל כך. לימדו אותו על רוע ועל תפיסה שמכונה חטא. לימדו אותו שאלה שלא מאמינים בקופסה שלו לא יצליחו להגיע ולפגוש את האל שהא אהב. וזו היתה מחשבה הגיונית, כיוון שאלה שמפרים את חוקי החברה לא מצליחים גם הם, הם נשלחים לכלא. זה היה הגיוני בעיני הא. כל שהיה מסביבו, האל שהוא עבד והוא חש באהבת האלוהים.

בבניין שבו הוא קיים את עבודת האל התרחש יום אחד נס של ריפוי שהא לא יכול היה להכחישו. הוא היה יפהפה. מישהו אותו הכיר זמן רב שהיה נכה ממחלה שקיננה בגופו שנים ארוכות, קם על רגליו והלך ולעולם לא נעזר עוד בכיסא גלגלים. מדהים. והמנהיגים של הארגון במסגרתו סגד הצביעו על אירוע זה והכירו בו כהוכחה לכך שהקופסה שלנו היא הקופסה הנכונה, כיוון שאלוהים מצוי בקופסתנו.

ואז החלו להתרות בהא, אל תסתכל על אף קופסת אמונה אחרת, משום שאין להם את מה שיש לנו. על פי הדוקטרינה שלנו, אופן הסגידה שלהם שגוי. והם היו מפנים אל הפסוקים שבכתבי הקודש כהוכחה לכך שאלוהים שלהם הוא האל הנכון, וששאר ה”קופסאות” מוליכות שולל, חלקן אפילו עשויות להיות מרושעות. ואלו היו חייו.

הא לא היה בלתי מרוצה מחייו. הליכתו לעבודה תסכלה אותו, בשל האנשים שסבבו אותו שלא האמינו. הוא לא התרועע איתם ולא היה לו עניין לשוחח איתם. והם ידעו זאת.

ואז זה קרה. איך אני יכול לתאר זאת לכם בדרך שתוכלו להבין, בני אנוש? כך שאמסור זאת לכם כפי שהדבר התרחש.

בשעה שלוש אחר הצהריים, כשכולם ישבו ליד שולחנותיהם והוא היה שקוע במספרים עד שבקושי שמע אותו מגיע, פגע הטורנדו כמו רכבת משא מהירה. ללא אזהרה הוא החל “לכתוש” את העיירה. ברחבי העיר שמעו אותו, אך לא היה זמן לעשות דבר, הוא היה מהיר והגדול כל כך. הא זוכר, יותר מכל דבר אחר, את הרעש הנורא והמפחיד, רעש מחריש אוזניים של גרניט נשבר, של עץ מתבקע, זכוכית מתנפצת, אנשים צורחים. האור כבה כמובן, הבניין החל להתמוטט. מהר כל כך, הכל התרחש בבת אחת. הוא ראה חלק משותפיו לעבודה נמחצים אל מול עיניו, הוא בקושי הספיק לצאת מתחת לשולחנו כשהתקרה התמוטטה והרצפה נפערה והוא החל לצנוח לאדמה. ואז האור כבר והכל היה שקט.

מה שקרה אחר כך, בני אנוש יקרים, הוא המציאות שעליה אני רוצה לדבר. יתכן שזה ישמע כמשל, אך מה שאספר הוא אמיתי. אך לפני שאספר על כך אני רוצה להפריע למשל, ברגע זה, עם אמת. איך אלוהים מסתכל על פלוני ואלמוני? איך אלוהים מסתכל על הא? האם אלוהים רואה את הקופסה שבה הוא מצוי ואת השיפוטיות שלו את האחרים כשוגים?

זה מה שאני רוצה לומר לכם לפני שנמשיך. הא מצא את אהבת האלוהים בארגון שלו. ברוח בה אני נמצא אנו רואים את הקופסה המיתולוגית שיצרה האנושות סביב האלוהים, לא כבלתי הולמת, אלא כמסגרת הנדרשת פעמים רבות על מנת למצוא את הליבה שבפנים. כך שהא לא היה בלתי הולם ולא שגה, אלא למד בדרך שלמד. יבורך בן האנוש שמוצא את אלוהים בכל מקום ודרך, כאשר הוא פונה פנימה ורואה את היופי המצוי שם. אלוהים אינו רואה סגידה כבלתי הולמת או התנהגות כבלתי הולמת, אלא רואה את החיפוש האנושי אחר הליבה.

אני רוצה שכולכם תשמעו זאת, כולכם, דעו שאם אתם בארגון שבו הליבה היא הסגידה לאל האחד ולרוח ולמקור הבורא, אתם בדרך הנכונה. בני האנוש אולי לא יסכימו עם זה. בני האנוש אולי יאמרו שאתם עושים זאת באופן שגוי או שאתם מפספסים את הנקודה. בני אנוש אולי יאמרו שאינכם צריכים לשים את האל על כן גבוה ולהשתחוות. אני רוצה לומר לכם דבר מה, זוהי מקור התחלת ההבנה של מי הוא אלוהים. וחלק מבני האנוש צריכים ללכת לפני שהם לומדים לרוץ. וזה חלק מהתהליך.

יש כאן חדר מלא בנשמות עתיקות שהלכו פעמים רבות, שהיו חלק מדברים אלו פעמים רבות, שיצאו לקרב פעמים רבות בשל דוקטרינות. וכעת הן יושבות בחדר זה נבונות ובוגרות יותר בשל כך. וכעת הן לא צריכות מבנים או קופסה. אז אני רוצה שתבינו, לפני שנעבור לשלב הבא בסיפור זה, שאין שום שיפוט, אף פעם, בחיפוש אחר האל.

הכל השחיר, חוץ מהמוזיקה. הא התחיל לשמוע מוזיקה. איך אתאר זאת? לא היתה זו מוזיקה, כיוון שלשמיעת מוזיקה דורשות אוזניים, ולהא לא היו אוזניים באותו הרגע. במקום שבו היה, הא הבין שהוא לא חי, לפחות לא באופן בו הא הכיר כחיים. דבר מה מוזר התרחש. הוא היה במקום כלשהו, זו לא היתה מנהרה, זו לא היתה מערה, זה היה מעבר. מעבר שנפתח ורק החשכה סבבה אותו, אך הוא יכול היה לשמוע את המוזיקה. והמוזיקה לא היתה בדיוק מוזיקה אלא אנרגיה של צליליות והוא זיהה את חלקים ממנה ויחד עמה הגיעו רגש, תפיסה, הגיע אור. דומה היה שכל הכוכבים בגלקסיה שרו בהרמוניה במבני תהודה שמעולם לא שמע. ואף על פי כן, הוא הכיר את הלחן. שירה באור. הא הרגיש זאת קודם לכן. הא ידע שהוא מת.

את מה שקרה הלאה אף אחד לא יודע. כולם מניחים הנחות, אך איש על הפלנטה אינו יודע מה קורה הלאה. והא היה שם ולא פחד. משום שהוא ידע, בשל קופסת האמונה שלו, למה עליו לצפות. לפחות הוא חשב שהוא יודע.

הוא התחיל לשים לב שחולפות על פניו צורות אנושיות אחרות. והצורות האנושיות הללו היו חבריו לעבודה. אך הם חלפו על פניו והוא הביט מטה והבין שהוא מרותק למקומו בתוך רוח שינוי זו על ידי חוט כסוף והוא לא הצליח להתקדם הלאה. והמוזיקה המשיכה תוך שהוא מתחיל לזהות אותה יותר ויותר. לפניו הוא ראה אור זהוב-לבן יפהפה בוהק. הוא ראה שכל אלו שחלפו על פניו התקדמו לעבר אותו אור. והוא הבין. הם הולכים לפגוש את אלוהים, והם מתו יחד איתו. אך מדוע הוא אינו מתקדם? הוא משך את חוט הכסף בכל ישותו, אם כך ניתן לומר זאת, מבלי שיש לו גוף כלשהו. רק משהו עם ידיים, רגלים וראש.

קשה לתאר איך הא הרגיש בשינוי זה, ברוח הזו שנושבת מהאני הפיזי לאני הרוחני. הא היה בתוך רוח שינוי זו, כבול על ידי החוט הכסוף והתבונן. התבונן באחרים שחלפו על פניו אל תוך האור. המוזיקה התחזקה, לא הפכה רועמת יותר אלא חזקה יותר, וחדרה כמעט אל תוך כל תא מהגוף האתרי שלו, שהפך פחות ופחות פיזי ויותר ויותר שקוף. הא היה ברוח השינוי, אך היה מרותק באמצעות חוט הכסף.

ואז הוא הבחין בדבר מה, כל צורה אנושית שחלפה על פניו זהרה באורח מוזר. בתוך כל אחד מהם הייתה תרשים זוהר בעל תבנית. תבנית שהוא זיהה ובו זמנית לא זיהה. לא היה זה סמל, לא היה זה מספר, הייתה זו תבנית. תבנית אור יפה בתוך כל אחד ואחד מהם. ולכולם הייתה תבנית זו.

האור שבקצה מנהרה דמיונית זו, שכלל לא הייתה מנהרה, הלך והפך בוהק יותר. הוא לא התקרב אליו יותר, אך האור הלך ונעשה בוהק. כעת הוא יכול היה לשמוע, או לחוש או לקלוט את המוזיקה והוא ידע היא. היתה זו המוזיקה התמידית המתמשכת של אהבת האלוהים, תבנית ברמת הנשמה ששרה את שיר החמלה. השיר של הבית. שיר האחדות שאותו הכיר טוב כל כך. מהיכן הוא הגיע? כיצד הוא זיהה אותו?

והם המשיכו לחלוף על פניו. נראה היה כאילו מאות נהרגו בטורנדו. כולם היו באותה הדרך, פונים לכיוון השינוי ולכולם היתה אותה מהות בוהקת עם אותה תבנית. וכשהאור הבוהק לפניו נפתח, הוא ראה זאת. היתה זו אותה המהות עם אותה תבנית. כולם היו חלקים של התבנית.

הסקרנות אכלה אותו, בהיותו איש של מספרים, ובה בעת הוא היה מלא ברגש מחוסר הידיעה מדוע אינו יכול להמשיך. הוא נאבק בחוט הכסף. הוא רצה להתקדם ולהצטרף לאור. המוסיקה המשיכה.

כל אחד ואחד מהם. כל האנשים שעבדו איתו במשרד, כולם הלכו אל האור, לאותו המקום. והאור גדל והוא יכול היה לראות אפילו יותר. ומה שהוא ראה היה חגיגה של החיים. מה שהוא ראה דרך הסדק היה איחוד מחדש. היתה שם שמחה. לא היה שם שיפוט, היתה שם שמחה. וזה לא מה שלימדו אותו. והמראה היה יפה. לא שינה מי היו האנשים, הם כולם התקדמו ועברו אותו והוא רצה כל כך לנוע קדימה, אך נאחז על ידי החוט הזה. היה אחוז על ידו.

והוא תהה: האם כך זה עתיד להיות? האם זה מין מקום שבו אתה תקוע בין העולמות? מדוע אינני מתקדם קדימה או חוזר אחורה? מה קורה? אך הוא לא היה מתוסכל, משום שהיה מצוי ברוח האהבה.

הא התעורר בבית החולים, מוקף בבני משפחתו. והבין מה קרה. הוא היה בתרדמת.

נעצור שוב את המשל כדי להסביר שלהא אירע מה שקרוי על ידי האנושות כ״חוויית רגע המוות״. דרך אגב, אנו נחליף את השם הזה לשם חדש, “חוויית רגע החיים״. איש אינו חוזר מ״חוויית רגע המוות״ כפי שעשה הא. הם חוזרים לאחר שעברו שינוי. אף בן אנוש אינו יכול להיכנס, אפילו באופן זמני, לרוח השינוי מבלי להיות מושפע ברמת המהות הפיזית. דבר מה קורה להם. קשה להסביר זאת, אך כאשר אתה ברוח השינוי, אתה משתנה. וככל שאתה שוהה יותר ברוח השינוי, מתרחשים יותר שינויים. מהות הנשמה המתעוררת שלך מתרחבת. דומה כאילו כל רגע ברוח הוא כתקופת חיים מלאה של תבונה שאתה חי ורואה.

הא חזר ופקח את עיניו. והמשפחה עמדה סביבו. והוא ידע באופן מיידי שהוא חי, אך שהיה עד לדבר מה מאוד ממשי. הוא התבונן סביב והיתה לו מתנה חדשה. משום שבגוף של כל אחד מבני משפחתו שעמדו סביב המיטה היתה מהות קורנת בעלת תבנית. הוא יכול היה לראות את האלוהים בכל אחד.

הם חגגו את חייו ובסופו של דבר הוא החלים. ובפעם הראשונה שבה הוא קם ונכנס לחדר עם מראה הוא ראה זאת בעצמו. האור והתבנית היו בתוכו. הוא הביט ברופאים ובאחיות, הוא הסתובב ברחוב, ולכולם היה את זה.

מה שהתרחש לאחר מכן יתכן ויפתיע אתכם. הא יכול היה לעשות כל דבר בנקודה זו, משום היה לו ידע רחב יותר מקופסת האמונה שלו. למעשה, הידע שלו התנגש עם הדוקטרינה שלמד. הידע התנגש עם הרעיון שלו על האלוהים השופט. הוא התנגש עם הכללים.

על מנת לאושש זאת, הא עשה דבר מה שמעולם לא סיפר עליו לאיש. כשאיש לא ידע היכן הא נמצא, הוא ביקר בקופסה אחרת. הוא ביקר בזו שהמנהיגים שלו אמרו לו שהיא הגרועה ביותר. והוא נכנס פנימה וישב, ומה שהוא ראה היה מה שהוא כבר ידע. לכולם היתה המהות, לכולם היה הזוהר ולכולם הייתה התבנית. הוא לא זיהה את השירים שהם שרו, אך הם דיברו על אהבת האלוהים. ובמקום זה הוא ראה איקונות שהיו תלויים במקומות מסוימים, על מנת לסמל את הריפוי שהתרחש בקופסה. והוא ידע מה הוא רואה. שבני האנוש נוהגים לצמצם כל דבר לעצמם ולעולם אינם מתבוננים סביב. אף פעם לא אמרו לו שהריפויים מתרחשים גם בכל הקופסאות האחרות.

הוא חזר לקופסה שלו ואולי זה ידהים אתכם, אך הוא מעולם לא עזב. מאחר והייתה לו התבונה שאמרה לו שהוא אינו צריך לעשות זאת. הוא לא היה צריך לצער איש סביבו, הוא ידע אמת שהייתה שייכת לו. אהבת האלוהים היתה זהה, ללא קשר לדוקטרינה.

הוא שר את השירים באופן אחר, הוא שמע את המוזיקה באופן שונה. ואלו שסבבו את הא ראו את האלוהים שבו באופן שונה. בשל הניסיון שעבר הוא יכול היה לשתף אותם ביופי של  חוויית המעבר לצד השני. לנטוע בהם תקווה כדי שלא יתייראו מפני המוות.

הוא מעולם לא סיפר להם את כל הסיפור. לא היה עליו לעשות זאת, לא היתה סיבה לעשות זאת, כיוון שכולם היו “מחפשים”.

כשהא היה ברוח השינוי הוא שמע קול. הוא לעולם לא ישכח אותו. והקול פנה אליו בשמו, תוך שהוא נאבק בחוט הכסף. והקול אמר: “הא, כשיגיע הזמן תהיה כאן גם אתה. עד אז, חגוג את גדולת מה שראית בכל תא בגופך, משום שאלוהים מצוי בך”. ואת המילים הללו הוא נשא.

ולא היו שום הוראות מהאור לחזור ולפרסם זאת או לחזור ולומר לאחרים שהם טועים ולא היו שום הוראות לשנות שום דבר, פרט לעצמו. והוא חי את חייו באופן זה. הוא מעולם לא הפריע ל”עגלת התפוחים” של הסובבים אותו. הוא רק הראה את האלוהים שבתוכו. וזה היה טוב דיו בשביל הא.

אנו יכולים לסיים את המשל ולומר לכם שהגיע היום שבו הא חווה את רוח השינוי ללא החוט, אך לא נאמר לכם זאת, משום שאנו רוצים להשאיר את הא אתכם, חי, עובד בחברה, כפי שעליכם לעבוד. כדוגמה לאלוהים שבפנים. משל לסבלנות, לחוכמה, לנדיבות ולחמלה שהיו לבן אנוש זה לכל אדם בסביבתו, בלי קשר לדוקטרינה של הקופסה. כיוון שעל כך אנו מתבוננים בכם.

זהו משל המיועד לעידן החדש. על מנת שאתם תאחזו במהות הפנימית שלכם ותראו אותה באחרים כפי שהא עשה. המתנה של הא היא גם שלכם. ראו את האלוהים באחרים תחילה, וראו את האישיות שלהם לאחר מכן. ותהיה לכם סובלנות גדולה יותר בשל כך. מאחר ואתם כה שונים זה מזה.

נמסר באהבה היום.

וכך הוא.