פמלה קריב מתקשרת את ישוע

אפריל 2016

מאנגלית: סמדר ברגמן

קיים ביקום מסתורין גדול, והמסתורין שבו אינו כלום, אלא דבר מה – משהו שקיים. יש ביקום חיים, אור ותודעה; החיים רוקדים ונעים. כיצד התרחשו כל הדברים הללו?

חשוב שבתחילה תתפעמו ממסתורי החיים, האור והתודעה. המרכיבים הללו לא יכולים להתקיים לבד; במקום שבו יש חיים יש גם אור ותודעה. האור גורם לכך שהחיים יתגשמו. יש באור כוח מניע שגורם לתודעה להתרומם גבוה יותר, עד אשר היא מגיעה לנקודה שבה היא יכולה להרהר בעצמה, להפוך מודעת לעצמה. כאשר התודעה מגיעה לשלב זה, החיים מסוגלים להפוך מודעים ומסוגלים להעניק לעצמם צורה. החיים יכולים לבחור ולהתקדם, אז מתרחשת היווצרות האני, העצמי. זוהי לידת הנשמה.

אך ברצוני להשתהות מעט ולתאר את עקרונות החיים, האור והתודעה. מהיכן הם באים? מהו מקור החיים?  בחיק היקום קיים ריק, ריקנות שנושמת: מלאות שבדממה. זהו מקור החיים, ואתם יכולים להתחבר למקור זה על ידי נשימה שקטה. כאשר אתם נושמים בשקט ובדממה, אתם שמים לבכם לשאיפה ולנשיפה, אתם מתחברים למקור החיים הראשוני.

ההתחלה השקטה, יסוד כל החיים, ממשיכה להיות נוכחת בכל אחד מכם. היא חיה ונושמת בתוככם ללא קשר למה שאתם עושים או לא עושים. המקור, ההתחלה – הריק שקיים שם שממנו נולד הכול – עדיין קיימים בתוככם. הבנה זו מוציאה אתכם לחופשי, כמו גם משחררת את מגבלות מהותכם. היא חושפת את הטבע הדואלי, היחסי של האינדיבידואליות שלכם.

באותו ריק ראשוני, במרחב זה, אין עדיין אינדיבידואליות, אין נשמה ייחודית. יש קיימות או הוויה טהורה. הרגישו במסתורין של הוויה זו; היא מקיפה הכול. ללא קרקע הווייתית זו, אינכם קיימים; היא מחלחלת בכם ומזינה אתכם.

מה היא? בדממה זו חיה נשימת האלוהים. אלוהים אינו מוגדר, לא ברור ואינו מוגבל. הוא חסר צורה; כל שאינו בעל אינדיבידואציה. האלוהים ער לכל הדברים, אבל בשדה אדיר זה של מודעות חסרת גבולות שהיא האלוהים, קיימים כיסים, או חללים, בתוכם שולט חוסר מודעות. חוסר מודעות זה מאפשר לחיים לצמוח ולשגשג שם.

אלוהים ברא מקומות שבהם החיים אינם מודעים, מקומות מהם יכולה תשוקה למודעות להתפתח ולצמוח אל האור. אתם ממוקמים בחלל שכזה בשדה התודעה שהוא אלוהים. אלוהים ברא מודעות פחותה כדי לאפשר לאינדיבידואציה לצמוח.

כדי לאפשר את החיים האינדיבידואלים, היה על אלוהים לעשות דבר מה פרדוקסלי, משום שבמהותו אלוהים הוא הכול. כול שקיים הוא באלוהים, הן מה שאפשרי והן מה שלא אפשרי, לכן היה על אלוהים לברוא מקום של מודעות פחותה כדי לאפשר לנשמה להיוולד. הנשמה היא מודעות מוגדרת ומוגבלת שמוצאת את דרכה בזמן ובמרחב, מבקשת תמיד את אותו איחוד עם האלוהים ממנו נולדה. הולדת הנשמה הייתה צלילה אל תהומות החשכה.

בריאת מודעות ברמת האינדיבידואל אפשרה דבר מה חדש, דבר מה נפלא נברא באלוהים: מודעות חיה שצומחת, שהיא דינמית ומתהווה – והחיים הם שינוי, מצב של התהוות. כאשר המודעות כוללת את הכול, וכמו כן, כוללת את כל האפשרויות, אין פוטנציאל לצמיחה דינמית ממודעות למודעות מלאה. רק באמצעות תהליך דינמי זה האור נברא בספירלה של צמיחת הנשמה: מלידתה, לצעירותה, לבגרותה. וצמיחה זו בשדה הזמן והמרחב היא שמוסיפה למודעות האלוהים.

הנשמה חיה במערכת יחסים אוהבת עם אלוהים. אלוהים הוא מקור הנשמה, מצע הווצרותה או המטריקס שלה, והתכלית אליה שואפת הנשמה להגיע. ואלוהים ברא את הנשמה כדי שאלוהים יוכל למצוא סיפוק בדחפי הנשמה להתהוות, עם עומק הרגשות שנוצר עקב כך. המסתורין הוא שאלוהים עצמו, בדרך זו, הופך גלוי, מוחשי וחווייתי באמצעות המודעות האינדיבידואלית שהנשמה נושאת בתוך עצמה. זוהי תכלית היוולדות הנשמה.

הנשמה נמשכת לאבד את דרכה בחללי המודעות, לפחות באופן חלקי. הדבר הכרחי לנתיב הנשמה, כיוון שחשוב שהיא תצא החוצה, ובחופשיות מלאה, תשוב למודעות אלוהית, לידיעת הכול. זו הסיבה מדוע דברים שנחשבים ״רעים״ הם חלק ממסעה.

כאשר הנשמה מחפשת אחר ההתחלה, אחר מהותה, אחר האלוהים שבעצמה, בדיוק באותו ריק – הוויית האלוהים הבלתי מוגבלת והמקיפה-כל – היא חווה את השחרור שלה. אז הנשמה מגיעה הביתה.

אור וחושך הם מרכיבים ששייכים למסע הנשמה. משחק האור והחושך נברא משום שאלוהים נסוג ממודעותו, או מתחבא ממנה, בחלקים מסוימים של היקום, ואז מעניק יד חופשית לנשמה. בריאת הנשמה היא למעשה התכווצות, הצרת מודעות. אבל לתהליך יש מטרה, משום שבהתכווצות זו ממש קיימים תנועה ותהליך של הבנה שהוא חשוב ורב ערך, ובמסגרת תהליך זה נברא אור.

האור נברא כאשר המודעות האינדיבידואלית נפתחת למקור האלוהי. ככל שהאור הופך חזק יותר, ככל שמודעות גדלה והחיבור לאחד מורגש במידה רבה יותר, כך ההתכווצות נפתחת בהדרגה למודעות מלאה. פעולות ההתכווצות וידיעת הכול הן מהות הבריאה. בריקוד זה בין שני קטבים, אלוהים מגיע לביטוי הגדול ביותר שלו.

ישוע