הכלו כבר המים

איריס יער כהן
נובמבר 2015
עריכה לשונית: סמדר ברגמן

 

הסכסוך היהודי-ערבי, משפט זה הפך למטבע לשון השגורה בפי כל, יושב על עניין הפיצול, הפיצול שקיים בכל אחד מאתנו כפרט ובכולנו כאומה, כאנושות.

זוכרים את הסיפור המקראי הארכאי על יצחק וישמעאל, לאחר ששרה לא הצליחה ללדת ילדים, היא נתנה לאברהם את הגר שפחתה וזו ילדה את ישמעאל. לאחר זמן, שרה הצליחה ללדת את יצחק ואז ביקשה מאברהם לגרש את הגר ואת בנה ישמעאל. אברהם באי רצון גרש אותם למדבר.

הגר ובנה תעו במדבר ללא מים. הגר נואשה מחייה ומחיי בנה, היא הניחה את ישמעאל תחת שיח וחיכתה בבכי במרחק מה למותו. לבסוף אלוהים שמע את בכיו של ישמעאל ופקח את עיני הגר לראות באר מים וכך ניצלו.

שימו לב לתאימות:

אמו של ישמעאל מחכה למותו, ברגע האחרון הוא ניצל.

אביו של יצחק מקריב את בנו יצחק על המזבח (עקדת יצחק) ברגע האחרון הוא ניצל.

לשניהם יועד המוות ושניהם ניצלו ברגע האחרון. שניהם בנים של אותו אב משתי אימהות שונות, שניהם חולקים חוויות קשות דומות, גורל משותף, משפחה אחת שהתפלגה לפלגים שונים שהפכו ליריבים.

מוכר לכם? מזכיר את ההרכבים השונים של המשפחות היום, ההתפלגות של אחים מאבות שונים, אימהות שונות, כעסים, מבוכה, תסכול, קנאה, קושי להבין מי נגד מי, מי בעד מי, איך בתוך כל זה ניתן בכל זאת ליצור איזשהו יחד.

הפיצול מתחיל מבפנים ורק שם הוא ייפתר.

ממליצה לכם לקרוא את המאמר “זהויות שסועות: הרהורים של יהודייה-ערבייה” שכתבה אלה שוחט (מתוך הספר ״זיכרונות אסורים – לקראת מחשבה רב תרבותית״, אלה שוחט). בזמן לימודיי קיבלתי את המאמר ונדרשתי לעשות עליו עבודה. הנה קטע מהעבודה:

“כשלראשונה ראיתי את המאמר וקראתי את הכותרת שלו, לתומי חשבתי שמדובר על הקונפליקט בין הערבים ליהודים בישראל, בדיוק כמו שנאמר במאמר, נושא זה לא נעם לי, אך לא הייתה לי ברירה אז החלטתי לקרוא ואז לנסות להתחבר. פגשתי אישה חכמה, נאורה ואמתית דרך המילים שכתבה במאמר, האישה הזו הפגישה אותי עם האישה הזו בתוכי. הצלחתי בעזרת המאמר לראות אותה, להבין אותה, לאהוב אותה כפי שהיא. מאז שאני זוכרת את עצמי קיימים בי קונפליקטים ודואליות סביב נושא זה. גדלתי על התרבות הערבית-מזרחית-מרוקאית. גם בבית וגם מחוצה לו, שכנים ערביים ביפו ובבת-ים, התקיימה בי חיבה כלפיהם מצד אחד, כיוון שלא עשו לי כל רע וגם היו כמונו לגמרי, גם תרבותם ושפתם המזרחית הייתה דומה, מנגד הייתה גם שנאה בגלל המלחמות, האינטרסים המנוגדים, שטיפת מוח מסביב.

בעצם רציתי לאהוב אותם וזה הרגיש לי כמו בגידה, בגידה בעם שלי, בעצמי, מפני שכמו שנכתב במאמר, זה הם ואנחנו, או יותר נכון – או הם או אנחנו. אז ברור שאבחר בנו. אבל מי אלה אנחנו בעצם? יהודים? ישראלים? דתיים? חילוניים? מזרחיים? אשכנזים? ומי זו אני? יהודייה-ערבייה? זעזע אותי בתחילה לקרוא לעצמי כך, אבל לאחר שהתרגלתי לרעיון דווקא מצא חן בעיניי ואפילו יצר אצלי שקט ושלווה. כן אני אישה יהודייה ממוצא ערבי-מרוקאי. עצוב לי להבין עד כמה אנחנו מפולגים וברור לי שעד שלא נשכין שלום בתוכנו פנימה המציאות החיצונית שלנו תישאר מפולגת. אולי אנחנו לא יכולים לחיות בשלום עם שכנינו הערבים כי הם מזכירים לנו את התרבות שניסינו לטשטש כשאבותינו עלו ארצה והשאירו הכול מאחור, חומרית, נפשית ורוחנית.

תמיד דובר על השואה והסבל הנורא של האשכנזים שעלו מאירופה ולא כל כך ניתן מקום לכאב ולסבל של המזרחיים שנטשו וזנחו חיים שלמים מאחור ועלו דלי אמצעים וזיכרונות לתוך מציאות קשה ואכזרית. מאז ומעולם נוכסו הסבל, הכאב והקורבנות ליוצאי אירופה. אני תמיד הזדהיתי עם הכאב הזה כמו היה חלק ממני, מה שעורר תמיהה לרוב והערות כמו ״אבל אתם לא עברתם את זה״, כאילו אנחנו לא קשורים. והנה אני נוגעת בנושא המזרחיות למרות שלא רציתי, כנראה שזה נושא כאוב בכל זאת יותר ממה שאני רוצה להודות”.

מה קורה פה? מה המסר?

היהודים והערבים נבחרו לייצג את הפיצול הקיים בכל בן אנוש כפרט, המוביל לפיצול הקיים באנושות כולה, מה שגורם למלחמות חוזרות ונשנות בין קבוצות שונות כיחידים, בתוך העמים, בין העמים, בין האנושות כולה.

יצחק וישמעאל הם שני צדדים בנפש שלנו, שני צדדים מנותקים שאין ביניהם אינטגרציה, מפולגים, יריבים, לא מכירים ולא מקבלים אחד את השני, בהתנגדות מתמדת. נמצאים באותו גוף ונלחמים אחד בשני באופן קבוע.

חשבו על שתי רגליים של אותו גוף שכל אחת מהן מתנגדת לשנייה ורוצה ללכת לכיוון אחר, מה יקרה? קריעה של הגוף, נזק, סבל, דם, כאב נוראי, אסון. בדיוק כך. זה מה שקורה לנו בתוכנו ומחוצה לנו. זה הסכסוך בין החילונים לדתיים, בין הדתות, בין העמים, זה הסכסוך הישראלי-פלשתיני שנבחר לייצג את כל זה ולכן כל העמים, כל האנושות שותפה, מעורבת ומגיבה. לא יכול להימשך המצב שישראלים ופלשתינים מסוכסכים, נלחמים, כואבים, סובלים ושאר העולם מנותק. כולנו באותה סירה, באותו כאב, אותו פיצול. אז מערבים את האמריקאים, את הצרפתים וכן הלאה.

לכל אחד מאתנו יש יצחק וישמעאל בתוכו, זה יכול להיות צד נשי צד גברי, קשה רך, הרפתקן משעמם, אדיש וחם מזג, טוב ורע, יצירתי, מקובע ועוד.

חשוב להבין ולקבל שבכולנו יש הכול!

הפתרון הוא לשנות את הפיצול שקיים בתוכנו, להשכין שלום בין יצחק וישמעאל שבתוכנו.

זוגות זוגות נכנסו לתיבת נוח כדי לעבור את תהליך האיחוד, כדי ליצור אחדות ושלום פנימי במהלך המסע בתיבה ואחר כך בעולם כולו לאחר שהסתיים המבול שמחק את הפיצול האיום ונורא שהיה עד אז.

אם לא נעשה את האיחוד והאינטגרציה בעצמנו על ידי עבודה פנימית, שוב יהיה צורך במבול שיבוא וימחה את הפיצול. תהפוכות מזג האוויר ופגעי הטבע בשנים האחרונות מסמנים לנו התרעות ואזהרות וכדאי שנקשיב להן ושנתעורר לפני שיבוא המבול הבא.

יקרים, ב-11.11 עברנו לממד החמישי, אין תירוצים יותר, אי אפשר לדחות ואי אפשר להתעלם או לעצום עיניים, עכשיו יש לנו את הכלים, אנחנו עובדי האור ומתפקידנו להפיץ את האור, לעורר את התודעה, לגרות ולדרבן לעבודה פנימית, ללוות, לתמוך ולקדם תהליך של איחוד, איחוי ואינטגרציה של החלקים הפנימיים שלנו, תהליך שילך ויתרחב לכדי אינטגרציה קולקטיבית בין פרטים, בין קבוצות, בין עמים, כלל עולמית, כלל קוסמית.

בואו נאחד ונחבק את יצחק וישמעאל בתוכנו, מפני שכלו כבר המים, כלו כל הקיצין ובאה היונה.

 

***

איריס יער כהן

מאבחנת בצבעים בשיטת האורה סומא, מתקשרת, הילינג הוליסטי, יועצת בקלפי טארוט ומנחת סדנאות בשילוב אומנויות.

מייל: irushaargaman@gmail.com

נייד: 054-6600728