פמלה קריב

מאנגלית: סמדר ברגמן

״זה היה אמור לקרות״, ״יש תכלית גבוהה יותר מאחורי זה״, ״הכול קורה בדיוק כפי שהוא אמור לקרות״. אלה הן הערות שהנוטים לגישה רוחנית אומרים בקלות. תכופות, הצהרות כגון אלה מושמעות למול מצבים או אירועים חסרי משמעות, טרגיים או אכזריים לכאורה. תאונות, מחלות ובעיות קשות מעמידות במבחן את תחושת הצדק שלנו. ״למה זה קורה לי, למה זה היה חייב לקרות?״ הרעיון שמאחורי כל מה שמתרחש קיים סדר נעלה יותר, יד אלוהית שכוונותיה טובות, הוא רעיון מנחם. אבל האם זו האמת?

הרעיון שהכול קורה כפי שהוא אמור לקרות, הוא רעיון דֶּטֶרְמִינִיסְטִי: הוא קובע שקיים כוח נעלה שקובע מראש את מה שעומד להתרחש בחיינו הארציים. כוח נעלה זה עשוי להיות אלוהים, או הנשמה או העצמי הגבוה שלכם. יהיה אשר יהיה, על פי תפיסה זו, כוח הבריאה לא שייך לכם, אלא למקור נעלה יותר. הרעיון שלנו, כבני אדם, יש רצון חופשי ושאנו יכולים לקבל החלטות חופשיות נפגע אפוא במידה רבה.

בשל כך, צץ לו פרדוקס: אנשים בעלי השקפה רוחנית סבורים שהכוח שלהם לקבל החלטות ולקחת אחריות על חייהם הוא חיוני למהות שלנו. אלמלא עוצמה זו, כל הרעיון של צמיחה וטרנספורמציה פנימיות הופך מיותר. בו בזמן, נאמרת ההצהרה, הנשמעת לעתים קרובות כהזמנה, ״שהכול קורה כפי שהוא צריך לקרות״, או כמו שאנשים אחרים אומרים: ״הכול על פי סדר אלוהי״.

״הבשורה המשמחת״ הזאת שהכול באמת קורה כפי שהוא אמור לקרות, מדהימה ומרגיזה אותי גם יחד. ראשית, קיים סבל נורא על כדור הארץ, דבר שקל להבחין בו על ידי דפדוף אקראי בעיתונים בכל יום נתון. בני אנוש רבים סובלים סבל עצום ברמות הפיזיות, הרגשיות והרוחניות, וכך גם בטבע. אז איך זה שהכול קורה כפי שהוא אמור לקרות? שנית, קיים הפרדוקס שהוזכר למעלה שרצון חופשי וגורל שנקבע מראש אינם הולכים יד ביד. זו נקודה שראוי לחשוב עליה כאשר אתם מעלים את הרעיון שהכול כשורה ועל פי סדר אלוהי. שלישית, שמתי לב שאמירת מסר מסוים זה מתלווה תכופות לנימה של רחמים, סוג של תנחומים רוחניים, האומרים משהו כזה: ״אה, ילדה, אני רואה שאינך מבינה עדיין, כיוון שאת לכודה עדיין בספקות, במצבי הרוח וברגשות הכל-כך-אנושיים, אבל יש באמת משמעות גבוהה יותר מאחורי כל המתרחש, ויום אחד גם את תהיי עדה לכך״. תכופות יש לאנשים כוונות טובות, אני בטוחה, אבל בכל זאת…

כאשר הבראתי בזמנו מדיכאון חמור ומאפיזודות פסיכוטיות בשנת 2010, ועדיין נאבקתי להשלים עם התנסות נוראה זו, אמר לי מישהו: ״זה ברור למדי מדוע היה עליך לחוות זאת. המטרה הייתה כדי לאפשר לך לעזור עכשיו לאנשים הסובלים מבעיות דומות״. לא הצלחתי להשיב לרעיון זה, כיוון שנאבקתי לנשום, אבל בשלב מאוחר יותר הבנתי שהוגשו למעשה שלושה רעיונות: 1. הדיכאון נקבע מראש ולא יכולתי למנוע אותו, 2. זה קרה לטובתי שלי אף על פי שהתחושה הייתה נוראה, 3. התכלית הרוחנית שבבסיס כל הסיפור הייתה להפוך אותי למורה ולמרפאה טובה יותר עבור אנשים אחרים. ההצעה האחרונה שדרגה אותי מיידית לדרגת קדושה מעונה. מה שבאמת קרה הוא שהקרבתי את עצמי וחוויתי גיהינום עליי אדמות למען גאולת אנשים אחרים. בחיי. כמו סוג של חנופה שנועד להציב אותי על כן נישא שכזה; אבל אני חוששת ששיווי המשקל בעייתי שם למעלה.

מה שבולט ברעיונות הללו הוא הפער הגדול שבין הדרך שבה הרגשתי לגבי מה שאירע והאמת הרוחנית ״הממשית״. מה שהרגיש רע מבחינתי היה למעשה דבר טוב, מה שרציתי למנוע יותר מכול, נקבע מראש למעשה ומה שחוויתי כמבחן אישי שלי בעת הדיכאון היה בכלל משהו שלקחתי על עצמי כדי להפוך למורה טובה יותר לאחרים. הכעס, העצב והצער שחשתי לאחר מה שאירע לי היו פשוט להג האגו שלי שלא הצליח להיכנע לסדר הנעלה של הדברים. דוגמה זו מצביעה על השקפה כללית של הצדקה שניתן ליישם למצבים שונים רבים. הנטיה הכללית היא לבחון אירוע או מצב שבמבט ראשון נראים נוראים, טרגיים או אבסורדיים, ואז ״להחליק״ אותם בעזרת דּוֹגְמָה רוחנית ש״הדברים תמיד מתרחשים כפי שהם צריכים״ או ש״קיים סדר אלוהי ששולט באירועים ולכן ברמה עמוקה יותר הכול כשורה״.

מה ניתן לעשות עם גישת ״הרגעה״ טיפוסית זו? לא ניתן להפריך הגיונית את רעיון שהכול נקבע מראש ומתרחש על פי רצון אלוהי. זו טענה מטפיזית בלתי ניתנת להפרכה, שלא ניתן לקבוע את היותה שגויה (או נכונה!) על ידי ראיה אמפירית. אולם, היא כן מתנגשת עם התחושה עמוקה שלנו שאנו מסוגלים להשפיע על החיים שלנו, שיש לנו רצון חופשי ואת הכוח לבחור. הרעיון ש״הכול כשורה כפי שהוא״ או ש״הכול קורה כפי שהוא אמור לקרות״ מנוגד לאופן שבו אנו מרגישים בחיי היום-יום. בכל פעם שדוגמה רוחנית עומדת בניגוד בוטה להגיון הבריא, לתחושות הבטן היום-יומיות שלנו, הדבר מניף דגל אדום מבחינתי. אני מאמינה שרוחניות אמיתית תואמת לדחפים ולאינטואיציות הטבעיים שלנו. יותר מכך, אני מאמינה שבאמצעות חיבור לטבע אנו יכולים להתחבר לנשמות שלנו. יותר מהשכל ומהאידיולוגיות שהוא ממציא, הלב – מרכז הרגשות והאינטואיציות שלנו – הוא שיוצר את השער לאמת רוחנית. בכל פעם שיש פער גדול בין מה שמרגיש טוב ונכון באמת מבחינתכם, לבין מה שמצהירה הוראה רוחנית שהוא טוב ונכון, אני תמיד אעדיף את התחושה האנושית כאבן הבוחן ההולמת. נימת העליונות שבעת הרצון אשר בה מוגשות לעתים קרובות טענות רוחניות המנוגדות לאינטואיציה, אינה מסייעת אף היא.

אז מה עכשיו? אם הדברים לא נקבעים מראש, אם אין משמעות נעלה יותר מאחורי כל מה שמתרחש, האם החיים הם רק משחק של צירוף מקרים? האם אין סיפור גדול יותר, אין תכלית לכל זה? ואם הכול חופשי ופתוח, ואתם עדיין מאמינים באלוהים, מדוע אלוהים מאפשר כאב וסבל שכאלה; איזה הסבר יש לכך? אני סבורה שיש סיבות משמעותיות רוחניות העונות על השאלה מדוע דברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים, אבל אין משמעות הדבר שמה שקורה הוא טוב או רע. יש סיבה לכל דבר, אבל זה לא אומר שאירועים חייבים להתרחש. הטענה שלי היא שיש הבדל בין הכרה בהגיון רוחני שבבסיס אירוע שמתרחש, ואמונה בגורל שנקבע מראש. יש בהחלט חוקים רוחניים הפועלים בחיינו, אבל הם לא מנוגדים לרצון החופשי שלנו.

כדי להבהיר את כוונתי, איישם אותה לדוגמה שנתתי למעלה. הדיכאון שלי נגרם בברור בשל פחדים ואמונות שליליות שלי. אני מאמינה שהוא שייך למטרת נשמתי להביא פחדים ואמונות שליליות אלה למודעתי בנקודה מסוימת, כדי שיוכלו להירפא. אבל אין משמעות הדבר שהדברים היו חייבים להתרחש בדרך בה התרחשו, או שלא הייתה לי ברירה לגבי מה שאירע בחיי. אני זוכרת בברור שלפני שהדיכאון השתרש בי עמוקות (והיה צורך לאשפז אותי), קיבלתי כמה סימנים, בייחוד מהגוף שלי, שהראו לי שאני מתוחה מאוד ושעליי ״ללחוץ על המעצורים״. לא עשיתי זאת באמת, וזה לא נקבע מראש. יש הסבר לעובדה שלא פעלתי על פי התחושות האינטואיטיביות שלי ואותות הגוף; פחדתי להיכשל, פחדתי לומר ״לא״ לאנשים, כיוון שהערכתי את ההכרה שהעניקו לי ופחדתי מדחייה. הדבר מסביר מדוע לא ״לחצתי על המעצורים״ בזמן; אבל אף על פי שהיו סיבות ברורות לכך, עדיין הייתה זו בחירה שלי. עצם העובדה שהייתי מודעת לאותות ולתחושות הללו, מצביעה על כך שהיה מקום לבחירה.

לכן, במבט לאחור קיבלתי כמה החלטות אומללות. אין טעם להאשים את עצמנו ללא סוף בשל בחירות לא מוצלחות שעשינו בעבר. הלקאה עצמית קשוחה רק מעוררת רגשות אשמה שהם הרסניים ולא מועילים (אני מדברת כאן מניסיון אישי). שיפוט עצמי אינו מועיל. אולם, לומר שלא יכולתי לעשות דבר בגלל שכך היה אמור לקרות הוא הקיצוניות השניה; זו הכחשה טהורה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שיכולתי לבחור בחירות אחרות. הדרך הטובה ביותר באמצעותה יש להתייחס לעבר היא בעיניים חומלות ועדינות. כאשר אתם מתייחסים לעצמכם בחמלה, אתם מכירים בכך שאתם בני אנוש המסוגלים לטעות, והדבר מקל עליכם ללמוד מהטעויות שלכם. אם אתם מסוגלים לסלוח לעצמכם, אתם יכולים לראות בכישלונות העבר שיעורים משמעותיים שאפשרו לכם לרכוש תובנה ולקבל בחירות טובות יותר בעתיד. בדרך זו, מצבים טרגיים עשויים להפוך משמעותיים, לא משום שהם טובים או רצויים במהותם (לעתים קרובות הם לא), אלא כיוון שאתם מוכנים ללמוד מהם ואפילו להשתנות בגינם. כך, השאלה האם קיימת משמעות רוחנית אינה נקבעת על ידי האירועים האובייקטיבים עצמם, אלא על ידי הדרך שבה אתם חווים ומפרשים אותם.

בדרך זו, ניתן ליישב בין רצון חופשי ובין מידה מסוימת של גורל. דמיינו שהנשמה שלכם רצתה לחוות חוויות מסוימות בתקופת חיים זו. לכן הנשמה שלכם בחרה להתמודד עם אתגרים מסוימים, שכביכול תוכנתו מראש בחייכם. אנשים מסוימים שפגשתם, הזדמנויות או התמודדויות שונות בהם נתקלתם, עשויים להיקבע מראש. אולם השאלה המכרעת היא כיצד אתם, אנשים בעלי רצון חופשי, תגיבו למפגשים ולמצבים הללו, ובאיזה מידה אתם יכולים להבחין בתכלית ובמשמעות של מה שקורה לכם. הדברים לא קבועים, המטרה האולטימטיבית של נשמתכם היא לאמץ את השיעורים הטמונים באתגרים באהבה ובקבלה. בדרך זו, אתם תקבלו החלטות שונות בעתיד ותמשכו מפגשים ומצבים חיוביים יותר אל חייכם, ותבטלו את הצורך להתמודד עם אותו אתגר שוב ושוב.

לעתים קשה מאוד להתייחס לאתגרים הקשים ביותר של החיים באמון ובקבלה. לכן אני אומרת שזו המטרה האולטימטיבית של נשמתכם. לעתים קרובות קשה ביותר לזהות את הערך של התנסות עמוקה באובדן או בכאב או בדחייה. נורמלי ומאוד אנושי להתנגד ולחוש ייאוש. אבל אני כן מאמינה שזו ההזמנה העמוקה ביותר של נשמתנו המוגשת לנו: לאמץ אפילו את החלק החשוך ביותר של חיינו ושל עצמנו בהבנה ובחום, לא כיוון ש״זה טוב כפי שזה״, אלא משום שהקבלה והעבודה עמו היא הדרך היחידה החוצה. זו הדרך היחידה אל האור.

כאשר הייתי באמצע הדיכאון הפסיכוטי שלי, לא חוויתי שום משמעות או תחושה במה שעברתי. עבור אהוביי, היה זה סיוט גם כן. בסופו של דבר נלקחתי למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בניגוד לרצוני. ההחלמה שלי החלה שם. לאחר שהחלמתי, גיליתי כיצד סבל עמוק נושא פירות. ברגע שפניתי לכיוון האור ורציתי לחיות שוב, חוויתי שמחה עמוקה ושמתי לב לשפע שבחיי כפי שלא עשיתי מעולם קודם לכן. מה שקודם נלקח כמובן מאליו, הפך למקור של פליאה והודיה עמוקה. לפעמים הייתי נעצרת מול ביתי, לאחר ששבתי מהסופרמרקט, ופשוט מתפעלת מהעובדה שיש לי מקום על כדור הארץ, שבו אני חיה עם שני האנשים שאני אוהבת יותר מכל, בעלי ובתי. נדהמתי מהדאגה ומהתמיכה האמיתיות שהאנשים סביבי העניקו לי; מי שהיו קודם רק מכרים הפכו עתה לידידים אינטימיים. לא רק שההתמוטטות המלאה המתלווה לפסיכוזה העניקה לי הוקרה חדשה ביחס לדברים שלקחתי כמובן מאליו, היא גם נתנה לי כמה תובנות נצחיות שמסייעות לי עתה לחיות את חיי בפחות פחד ועם יותר סיפוק. כמה שנים אחר כך, כתבתי ספר על הלילה האפל של נשמתי, שסייע לי, עם היכולת להביט לאחור, לעבד את החוויה כולה באופן מלא יותר. לאחר שהוצאתי לאור ספר זה (בשפה ההולנדית – אני מקווה לפרסם אותו באנגלית בסוף שנה זו), קיבלתי מכתבים מאנשים שזיהו את עצמם בסיפור שלי והרגישו שהוא העניק להם נחמה ותמיכה. באופן זה, הלילה האפל של נשמתי רכש משמעות. בהדרגה, התנסות נוראה זו נראתה לי באור שונה, באור הריפוי והמשמעות המלאה. אולם, אין משמעות הדבר שהיא ״הייתה אמורה להתרחש״ או שלמעשה היה זה דבר טוב.

האם הכול כפי שהוא צריך להיות? האם הכול כשורה כפי שהוא? לא! יש הרבה סבל וטרגדיה על כדור הארץ. אני כן מאמינה שאנחנו מושכים מצבים שליליים מסוימים אל חיינו כדי להפוך מודעים לשליליות שבתוכנו (כעס, פחד, חוסר אמון). מצבים אלה עשויים להיות, באופן חלקי, מתוכננים מראש. אבל המטרה מאחורי האתגרים הללו היא שנקבל החלטות שונות בעתיד, כדי שנוכל לשחרר את השליליות ולהפסיק למשוך אותה אל תוך חיינו. אירוע כואב או טרגי אינו טוב או בעל ערך במהותו; הוא יהפוך לכזה רק כאשר יהיה לבני האדם את האומץ ובהירות המחשבה למצוא בו משמעות ולאפשר לו לשנות אותם. אנו יכולים לבחור כיצד להגיב לקיים. יש לנו אפשרות לשנות שליליות וכאב באמצעות הגישה הפנימית שלנו, ולהפוך את החיים מוארים ושמחים יותר לעצמנו ולאחרים. זוהי התכלית האמיתית של הרוחניות. הסדר הנעלה אחריו אנחנו מחפשים כה נואשות בבסיס האירועים החיצוניים שבחיינו, לא נמצא מחוץ לנו. עלינו לברוא אותו בעצמנו: זוהי המשימה שלנו כילדי אלוהים החופשיים.