ג׳ניפר הופמן
12 בפברואר, 2018
מאנגלית: סמדר ברגמן
מצאתי את התגובה הזאת כשקראתי כמה מאמרים ישנים משנת 2012, ואף על פי שיש לי סימפתיה לכותבת שהרגישה שלאלוהים לא אכפת שהיא סובלת, כיוון שלא סייע לה לשנות את נסיבות חייה, שמתי לב גם כמה אשמה היא מייחסת לדברים רבים, כיוון שחייה אינם נעים קדימה. כמה פעמים בכינו וזעקנו אל היקום כיוון ששום דבר לא השתנה, שכחנו שאנו ריבונים מבחינה אנרגטית, שמצב המציאות שלנו הוא באחריותנו, ושהריפוי שלנו מחייב גם פעולה. איננו צריכים רשות משום דבר ומאף אחד כדי לפעול, אבל אנו צריכים לפעול, להתחיל לשנות את מערכת האמונות שלנו כדי לברוא את המציאות המספקת, השמחה והאוהבת שאנו רוצים.
הנה התגובה:
״אני לא מבינה, האמונה שלי היא הגיון מעגלי שאומרת באופן מהותי: ׳לאלוהים לא אכפת עד כמה את סובלת והוא הפך הכול לכל כך מסובך שאין שום סיכוי שתצליחי להגשים את מה שאת רוצה׳. במשך כל התפילות והמדיטציות העמוקות ביותר, מעולם לא הצלחתי להגשים שום דבר. אף על פי שאני תמיד יכולה לזהות את הפחדים שלי, אין לי מושג קלוש כיצד לשחרר אותם. כבר מזמן חשדתי שכל ׳תהליך׳ ההתעלות מושלם ברמות לא-מודעות. למה היקום לא קם פשוט ואומר, ״את תסבלי קשות עד שזה שייגמר ואין שום דבר שאת יכולה לעשות בקשר לזה״. אם יש לחוות אנרגיות לפני שאת יכולה להיפטר מהן, מדוע לא לומר את זה? נראה שלאלוהים לא אכפת בכלל אם אני משתגעת במהלך התהליך. נמאס לי לשמוע שהכול מושלם ושאני לא באמת סובלת סבל נורא, שאני רק חושבת שאני סובלת. אני נוטה לחשוב שאם לא למדתי עד כה מה דרוש לי כדי לרפא את עצמי, אולי הסיבה היא שהמורים גרועים. השקעתי מאמץ עצום בריפוי שלי ואף על פי כן… כלום״.
לאחר שקראתי נזכרתי בתקופה בחיי שבה הייתי מובטלת, ללא כסף, ישנתי על מזרן דק על הרצפה בדירה של ידידה ותהיתי איך לעזאזל הגעתי לכאן. הייתי אשת מקצוע בוגרת, חכמה, משכילה ובעלת ניסיון – מה קרה לחיים שלי? הייתי בוכה לאלוהים כל לילה, מתייפחת בפחד ובתסכול, אומרת לאלוהים שהוא מפרק את חיי ורק רציתי ללכת הביתה. אז הייתי מתעוררת בכל בוקר, מביטה סביב ואומרת: ״אני עדיין כאן״. עשיתי זאת בכל ערב ובכל בוקר במשך ששה חודשים, כיוון שהאמנתי שהדרך היחידה לפתור את הבעיות שלי הייתה למות בשנתי, בשקט וללא כאב. אף על פי שכעסתי על המצב שלי, כעסתי אף יותר שאלוהים לא עונה לי בשעתי הקשה. הייתי אישה טובה, לא מגיעה לי קצת הקלה? למה יש שתיקה מוחלטת בשעתי הקשה ביותר? קיבלתי את התשובה בחלום שבו נכנסתי למשרד של אלוהים, התלוננתי על המצב שלי והוא הגיב בכך שהכניס אותי ל״חדר המתנה״ עד אשר אבין מי בעל העוצמה האמיתית בחיי. היה זה חלום מעצבן כל כך שהתעוררתי בוכה, בטוחה שאלוהים נטש אותי לגמרי.
אז מה קורה כאשר החיים שלנו מתהפכים ודומה שאיננו מבינים מה לעשות? האם לאלוהים אכפת ואיך נדע, אם איננו מקבלים שום תמיכה או עזרה? למעשה זו שאלה שאיננו יכולים או צריכים לשאול, אף על פי שהיא השאלה הראשונה שעליה אנו חושבים. איננו יכולים להתנתק מהחיבור האלוהי שלנו, אבל הדבר לא מעניק לנו נסיעת חינם. ריבונות אנרגטית מחייבת שני דברים: אמונה ופעולה.
הכותבת אומרת: ״במשך כל התפילות והמדיטציות העמוקות ביותר, מעולם לא הצלחתי להגשים שום דבר״, והיא צודקת בגלל חוק הפעולה, חוק אוניברסלי שקובע שאנו חייבים לפעול כדי להגשים. אם רצון היה בורא את המציאות שלנו, היינו נמצאים במקום אחר, אבל לא כך פועל התהליך. אף על פי שמדיטציה היא נפלאה כדי למצוא את הקול הפנימי, הנכונות שלנו להפסיק להתעסק במחזורי ריפוי עד אשר נהיה ״מושלמים״ ולהתחיל לפעול כדי לראות מה אפשרי, היא שמגלה את הפוטנציאל שלנו ויוצרת טרנספורמציה בחיינו.
אמונה היא המסנן דרכו אנו מתרגמים את האנרגיה האוניברסלית. האמונות שלנו משתקפות במציאות שלנו. אם אנו עניים, חסרי בית וחיים על סף אסון, לא מדובר במעשה ידי האלוהים, אלה הן האמונות שלנו בפעולה. אם אנו מוכנים לחיות חיים מאושרים ומספקים יותר, עלינו להניח במקומן אמונות חדשות אשר יסננו את האנרגיה בדרך חיובית ומועילה יותר.
אנו יכולים למצוא התעצמות בהיותנו מרפאים קדושים מעונים, להתלונן כל יום עד כמה הדברים רעים, דבר שפשוט ממשיך להזרים את האנרגיה בכיוון זה. למעשה, הכותבת הזאת אומרת שהיא כה מפחדת לברוא מציאות שמלאה בשמחה, באהבה ובשלווה שהיא מעדיפה להילחם בעצמה ולהמשיך להאשים אחרים, לחוש בושה ואשמה. האם שמתם לב לכך שהיא מאשימה את כולם, כולל את המורים, במצבה? הדבר דומה להכנת ארוחה נפלאה מבלי לאכול אותה. איננו יכולים לצפות ממישהו או ממשהו שיאכיל אותנו בשולחן הברכות שלנו, עלינו להיות מוכנים להאכיל את עצמנו, להרים את המזלג ולהתחיל לאכול.
העצה שלי לאותה כותבת היא להפסיק את מסיבת הרחמים ולעשות חשבון נפש. כיצד נראים החיים שלה כשהיא לא עצובה, מפחדת או סובלת? אין לה מושג והיא מפחדת מדי לנסות, אבל עד אשר תנסה, היא לעולם לא תצא ממחזורי הריפוי שבראה כדי למנוע מעצמה לנוע קדימה בחייה.
זו בחירה קשה כאשר הסבל עוטף את התעצמות האדם. הייתי פעם במצב זה והיו לי דברים רבים שיכולתי להתלונן עליהם, ובכלל זה את עובדת היותי משותקת בגלל חיסון וחוסר יכולת לנוע או ללכת במשך חמש שנים בילדותי. אף על פי שהבראתי מהשיתוק והצלחתי ללכת בסופו של דבר, נדרשו עשורים כדי לרפא את תודעת הקורבן שההתנסות הזאת יצרה. בסופו של דבר היה עליי להבין שכאשר אני משתפת אחרים בסיפור הסבל שלי, אני יוצרת מציאות של סבל ושהדבר שממנו פחדתי יותר מכול הוא להיות מצליחה, מאושרת ומסופקת ואז לאבד הכול ברגע אחד, כפי שקרה לי בעקבות השיתוק.
קראו לזה כרצונכם – ניצחון והתגברות על הפחד, שחרור הפחד, התנגדות לפחד או ריפוי הפחד – זוהי בחירה להפוך מקורבן למנצח, להפסיק להיות אדם עצוב, מפחד וכועס ולהסכים לנסות את השמחה, ההתעצמות, החירות והשלווה. המחיר של בחירה זו הוא לראות את עצמכם חופשיים מפחד וחיים חיים מספקים.
אבל אם אתם חשים עוצמתיים כקורבן, יידרש מאמץ רב כדי למצוא מקור התעצמות חדש, מקור שבאמת מעצים, מרומם ומספק, מבלי לפחד שאתם מסתכנים בכישלון ובאומללות ארוכי טווח בשביל הצלחה ושמחה קצרות טווח.
האם אתם יכולים להתעלות מעל לסיפור הקורבן שלכם כדי ליצור מציאות עוצמתית יותר? מדובר רק בצעד אחד, מחשכת הייאוש אל אור אמת מהותכם – ניצוץ עוצמתי של אלוהות, אור המקור בפעולה – אשר יאפשר לשינוי הזה להפוך אפשרי. זה אתגר שעמו אנו מתמודדים בכל יום והוא קפיצה גדולה אל תוך הריבונות האנרגטית שלנו, אבל זו נקודת המפנה הבאה במחזור ההתעלות, בעת שאנו ממשיכים בתהליך האינטגרציה של הממד השלישי והממד החמישי, בוראים את גן העדן האישי שלנו על כדור הארץ ומפיצים אור זה לעולם.
