ד״ר שמזי פרינזיוואלי

מאנגלית: סמדר ברגמן

רוב חיי עבדתי עם אנשים שנאבקו במחלות כרוניות, בבעיות רגשיות, בהתמכרויות ובקשיי מערכות יחסים. במהלך זמן זה, תנועת התודעה הציגה כמה תיאוריות מעניינות לגבי הגורם לסבל. תורות עכשוויות רבות מציעות שהשכל והאמונות המעוותות שלנו הם המקור לרוב המחלות ושלמעשה אנו ״בוראים״ את המחלות שלנו באמצעות המחשבות.

הרשו לי לחלוק על כך. לרוע המזל, פילוסופיה זו יכולה לגרום לאשמה ולסבל רבים אף יותר באמצעות מידה נוספת של אשמה עצמית ושנאה עצמית.

לא זה הכיוון אליו ברצוננו לפנות. אף על פי שאני כן מאמינה שלרוב המחלות גורם מנטלי ורגשי, תכופות גורם זה הוא קדם-מילולי, קדמוני ונמצא מעבר להישג ידו של השכל המודע היום-יומי. הנתיב למציאת הגורם כרוך בעבודה אמיצה עם השכל הלא מודע ותכופות הוא נתיב מורכב מאוד בדרך להחלמה.

לפני שאנשים רבים מגיעים כלל לנקודת התחלה זו, תכופות הם מפרשים שלא כהלכה את הרעיון הקובע: ״אתם בוראים את המציאות שלכם״ ומשתמשים בו כבמקור נוסף לאשמה ולשנאה עצמית. אולי יש דרך שונה להתחיל בנתיב לרווחה. אולי ראוי לשאול שאלה שונה. במקום לשאול: ״היכן טעיתי?״ או ״איך בראתי זאת?״, אנו יכולים לשאול: ״מה בעיה זו מביאה לחיי?״ קיים הבדל גדול ומשמעותי בין האשמה עצמית לבין שאלה מה מצב מסוים מביא לנו, אך הבדל זה מצוין רק לעתים נדירות.

לעתים קרובות מדי, אנשים חביבים ואוהבים שוקעים לשנאה עצמית ולסבל רב יותר כיוון שהם מאמינים שעשו דבר מה ״שגוי״ שגרם למחלתם. נאמר להם שהם הביאו זאת על עצמם בדרך כלשהי. הטרגדיה כאן היא שהתוצאה היא סבל רב יותר, לא הקלה.

אנו כאן על כדור הארץ כדי ללמוד. ניתנו לנו ערוצים רבים באמצעותם יכולה למידה זו להתרחש. אחד מהם הוא הגוף. עבור הנשמה, הגוף הוא קרקע למידה קסומה. עבור אלה מאיתנו שמאמינים בתבונה אלוהית, נושא זה משמעותי אף יותר, כיוון שכל מסורת דגולה בעולם מלמדת גרסה כלשהי של הדברים הבאים: ״אלוהים נתן ואלוהים לקח״. ההשלכה כאן היא שאנו, בני אנוש פשוטים, איננו יכולים לעולם לשאוף לדעת מדוע ניתנו לנו אתגרים מסוימים. ברגע שנדע, אנו ממלאים את תפקיד האלוהים.

לכן, הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לשאול מאיזו סיבה ניתן לנו אתגר מסוים. אולי פשוט כדי לשמור על איזון מאזני האנושות. לדוגמה, נכון שזה מדהים שאנשים דגולים רבים, בעלי כשרונות יוצאי דופן מתמודדים עם אתגר, בעיה ונטל קשים במידה שווה? ודומה שככל שהכשרון גדול יותר, כך הנטל גדול יותר בדרך כלשהי. בטהובן היה חירש. רוזוולד היה נכה. למיק ג׳אגר יש שיער גרוע.

הנקודה היא שאף אדם אינו פתור מסבל והמאזניים תמיד מאוזנים. לחיות את החיים מתוך מאבק במה שניתן לנו משום שאנו מאמינים שהוא ״רע״ (או גרוע מכך, כיוון שאנו רעים), הוא בזבוז זמן ואנרגיה. אולי הפתרון טמון במקום אחר, אולי אפילו בפילוסופיה שונה באופן קיצוני. נניח שהיינו פונים ומאמצים כל דבר ודבר שאנו שונאים לגבי עצמנו ולגבי חיינו? נניח שהיינו משלימים עם הנטל במקום לנסות לשנות את מערכת האמונה שלנו כדי שיעלם? קיים כאן סוד לגבי ההבנה כיצד לעשות שימוש נכון ברצון. אנו חוזרים פעם נוספת לפילוסופיה ולשאלה: ״מהו באמת ריפוי?״

אולי ריפוי הוא הקלה על הסבל במקום הקלה על התסמינים. נניח שכל תסמין, אתגר, קושי ומחלה היו נותרים בדיוק כפי שהם, אבל אנו היינו מפסיקים לשנוא את עצמנו בגינם, מפסיקים לתהות היכן ״טעינו״, ואי לכך הסבל המתלווה למאבק היה בא אל קצו? רובנו מאמינים שאם אנו נאבקים, משמעות הדבר ש״אכפת לנו״. האם אנו יכולים להפסיק להיאבק ועדיין שיהיה לנו ״אכפת״? האם אנו יכולים להפסיק לדאוג ועדיין לדעת שאכפת לנו מהאנשים שאנו אוהבים?

לפני שנים רבות, סבלתי מאוד ממחלה כרונית רצינית ומסכנת חיים. הלכתי לכל מומחה מסורתי ולא-מסורתי שהכרתי, ממרפאים אנרגטיים ועד לרופאים מומחים. בוקר אחד התעוררתי והחלטתי להפסיק להתרוצץ ולבזבז את זמני ואת כספי בניסיון למצוא ״תרופה״ למה ש״לא בסדר״ איתי. החלטתי לארגן את חיי כך שיתאימו לעובדה שתמיד אסבול ממחלה זו, שתמיד אחוש אי נוחות מסוימת ושאני עומדת לחיות איתה. צמצמתי את שעות העבודה שלי, שמרתי את הסביבה שלי נקייה וללא רבב, ניסיתי לנוח מספיק ולאכול את המזונות הנכונים. שיניתי את חיי כך שיתאימו למחלה ״נוראה״ זו. השינוי היה איטי מאוד, אבל מעודן ועמוק. הדבר דמה לצפייה בצמיחת דשא. יום אחד הבנתי שלמרות שעדיין חשתי אי נוחות, לא סבלתי עוד. לא שנאתי את עצמי ולא הייתי מדוכאת. הייתי מאושרת ותפקדתי בחיים באופן סביר. עד ליום זה איני עושה כל מה שאנשים ״נורמליים״ עושים. אבל אני לא סובלת. (ובכלל, מה זה נורמלי? האם זו לא רק השוואה בין חיצוניות של אחרים לפנימיות שלנו?) התאמתי את חיי – סוף סיפור.

אולי יום אחד אמצא את הסיבה העמוקה למצב זה, אבל בכנות, נולדתי עמה ואולי זו פשוט גנטיקה. לפעמים דבר הוא רק דבר, ולפעמים מחלה היא פשוט מה שירשת מאבות אבותיך.

ולפעמים מה שירשת מאבות אבותיך אינו דבר רע. מחלה גורמת לרגישות מעודנת מאוד בעולם, שמאפשרת הבנה אינטואיטיבית ברמה עמוקה מאוד. אני לא יודעת אם הייתי נרפאת היום אילו איבדתי את התפיסה החושית הגבוהה שלי, אבל אני יודעת שהמצב הפיזי עמו נולדתי סיפק לי רגישות עצומה לדרכי הפעולה המעודנות של העולם. האם אני זקוקה למחלה זו? אולי, אולי לא. אני חושדת שקיים פצע קדום שאירע בילדות אותו לא הצלחתי לחשוף עדיין. אולי יום אחד אחשוף אותו. אבל בינתיים, למה לסבול? יש די התמודדויות בעולם. האמינו או לא, אנו יכולים להיות מאושרים עם ולמרות העובדה שלא ריפאנו כל פגם וקושי פיזי/רגשי/רוחני – על ידי כך שנאפשר להם להיות מה שהם כל עוד הם בסביבה. אין משמעות הדבר שלא אכפת לנו או שאיננו מנסים לשפר את תנאי חיינו. אנו חייבים להמשיך לחפש אחר כל אמצעי סיוע אפשרי ולעקוב אחר כל אופציה לריפוי. אל לנו לבלבל קבלה עם השלמה או ייאוש. למעשה, ייאוש אינו קבלת הקיים. כאשר אנו מפנים מקום לדברים-הפחות-נפלאים בחיינו, אין משמעות הדבר שויתרנו.

זה פשוט אומר שאיננו חייבים לסבול שעה שאנו לומדים עדיין.