ג׳ניפר הופמן
מארס 2017
מאנגלית: סמדר ברגמן
אנו בוחנים את עצמנו בשיפוטיות רבה, כיוון שאיננו מסוגלים להתגבר על הכאב, האשמה והבושה מן העבר. איננו מסוגלים לדמיין כיצד נצליח להפוך אי פעם להוויה אשר מכילה את השמחה, השלווה, האהבה והסיפוק אליהם אנו מייחלים. בשל כך, אנו תופסים את עצמנו כחסרים, לא שלמים וצועדים בנתיבי ריפוי אינסופיים שמנסים להבין עבר שאיננו יכולים לפתור ולברוא הווה שאיננו יכולים לדמיין. אבל אם נתייחס אל שלושת ההיבטים שלנו אני, אנוכי והנני, ונאחד אותם לכדי הולמות, נוכל לברוא את החיים אליהם אנו עורגים ולשחרר את עצמנו מנתיבי הריפוי שלא משרתים מטרה זו.
היבט ה״אני״ שלנו הוא העצמי האנושי אל תוכו נולדת הנשמה שלנו. ״אני״ זה מורכב בהרבה מכפי שאנו חושבים, כיוון שהוא מכיל את כל ההתנסויות שלנו מגלגולים קודמים, את כל האנרגיות עמן התחברנו, ואת כל שאי פעם היינו, טוב ורע, חיובי ושלילי, קורבן ומתעלל. אנו חושבים שאנו מתחילים כל תקופת חיים עם דף חלק, אבל אין זה כך. אנו מתחילים כל תקופת חיים עם ספר מלא במידע מתקופות החיים הקודמות שלנו, שמכיל דף ריק רק עבור תקופת החיים הנוכחית.
הדף הריק נברא בתקופת החיים הנוכחית, אך לא יהיה לו ערך עבורנו אם לא נבין שהדף הריק גם הוא חלק מספר תקופות החיים הרבות שלנו. אנו מנסים למצוא שמחה על ידי שכתוב העבר, על ידי תהליך ריפוי, אך הדבר לא עובד גם כן, משום שכל עבודת הריפוי שלנו מחזירה אותנו להתחלת הספר. עלינו להתמקד בדף הריק, העצמי החדש חייב לקום מאפר העבר על ידי הפיכת אפר זה לדשן עבור ההוויה החדשה שאנו רוצים לברוא. הדבר מתרחש כאשר אנו משלבים את העבר אל תוך העצמי ועובדים מתוך העצמי השלם שלנו, או מתוך האנוכי.
היבט ה״אנוכי״ שלנו הוא נקודת ההתחלה להוויה החדשה שלנו. את העצמי אנו מבקרים, שופטים, שונאים, מאשימים, מגנים ומתעבים בשל הכאב, החולשה והפחדים שלו. כאשר אנו מתמקדים בהיבט האנוכי, אנו רואים שהדברים בהם אנו מאמינים הם מקור הכאב, הטעויות וחוסר ההתקדמות או ההצלחה שלנו. אך בהיבט האנוכי טמון הזרע להיבט השלישי שלנו, הנני, כיוון שאנו משיגים הולמות באמצעות קבלה ולא שיפוט של מי שהיינו.
זה המקום שבו אנו נתקעים במחזורי הריפוי ולא מאפשרים לעצמנו להפוך שלמים, דבר שהוא שלב הכרחי, שלוקח אותנו אל מעבר לריפוי ואל ההולמות. אנו חייבים להפוך שלמים בכל אופן, לא להכחיש או לדחות אף חלק של עצמנו משום שאנו סבורים שחלקים אלה אינם מוצלחים או רצויים, אלא על ידי כך שנשתמש בחולשה שלנו כדי להפוך חזקים, על ידי כך שנשתמש בפחד שלנו כדי לברוא אומץ, ועל ידי ההכרה בכך שהאנושיות שלנו קיימת כדי שהאלוהות שלנו תוכל לזהור.
ברגע שנוכל לקבל את עצמנו באופן מלא ומוחלט, נפתח את השער ונאפשר לאלוהות שלנו לזהור דרכו. האלוהות קשורה לשלמות, לא לקדושה. היא לא מגיעה אל סף דלתנו כאשר אנו טובים מספיק, היא מגיעה כאשר אנו מכירים בכך ששום דבר בנו אינו לקוי וחסר תקנה, ושמצב הפחד שלנו קיים כיוון שאנו דוחים את ברכות האלוהות שלנו כאשר איננו סבורים שאנו טובים מספיק כדי להיות אלוהיים. זהו היבט ה״הנני״, החלק שבנו שמחזיק את המפתח לשמחה, לאהבה, לשלווה ולסיפוק שאנו רוצים. זוהי גם ההכרה שלנו בעצמנו כחלק מהמקור או מהאלוהים, ובכך ששום דבר, שנעשה אי פעם, לא יכול להפריד אותנו מהיבט זה.
המסר שלנו בנתיבי ההיבטים שלנו, אני, אנוכי והנני, הוא אתגר החיים הגדול ביותר שלנו. זהו שיעור בקבלה, שהוא חלק מהאהבה העצמית, אך ברמה עמוקה הרבה יותר. באמצעות הקבלה אנו מכירים באנושיות שלנו על כל חולשותיה ומזמינים את האלוהות שלנו להסב לשולחננו, למרות שאנו אוכלים מצלחות חד פעמיות, משתמשים במגבות נייר במקום במפיות בד ואוחזים בסכו״ם חד פעמי עשוי פלסטיק. האלוהות שלנו לא זקוקה לצלחות מחרסינה ולסכו״ם מכסף, היא זקוקה רק להזמנה לשבת לצדנו.
אנו מגיעים להיבט ״הנני״ שלנו כאשר אנו מוכנים לקבל את עצמנו על כל המגרעות ולהכיר בכך שאנו מושלמים כפי שאנחנו. אז, מתוך היבט זה אנו מוצאים את ההולמות, ההרמוניה, הזרימה והחיבור שהנשמה שלנו עורגת אליהם, כיוון שעכשיו יש לה מקום ובית באנושיות שלנו – אנושיות שהאלוהות שלנו יכולה להסב בה על שולחן הווייתנו.
